אתה תקום תרחם ציון



ישנם פסוקים מסוימים שאני פונה אליהם בזמן שישנו משבר בישראל, כמו עכשיו, שהייתי רוצה לחלוק אתכם. ירמיהו לא, 10 אומר:

שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. 

אלוהים מדבר כאן לגויים, לא לישראל. הוא אומר למעשה, "אני מתכנן לקבץ את עמי חזרה אל הארץ שנתתי להם. אם אתם מבקשים להפריע או להתנגד למה שאני עושה, אני אאלץ להתייחס אליכם כאוייבים.”

כעת זו עובדה היסטורית. זה שהפיץ את ישראל, לא רק יקבץ אותם בעתיד, אלא ממש מקבץ אותם עכשיו. זכרו שהדברים האלה נאמרו מלפני יותר מאלפיים שנה. אבל הם מתארים במדוייק את המצב הנוכחי בישראל.

בכל פעם שישנו משבר, אני מזכיר לעצמי מחדש ש"מזרה ישראל לא רק יקבצנו, אלא הוא גם יקבץ אותו וגם ישמור עליו, יגן עליו." השימוש במילה "ושמרו" בפסוק הזה מעיד על כך שבהכרח יהיו משברים; לא צפוי לישראל בשעה הזו מצב רגיל, שקט. לכן, בכל פעם שאני שומע חדשות ויש דיווח על משבר נוסף, אני אומר לעצמי, "מזרה ישראל יקבץ אותם וישמור עליהם."

איני נכנס לפניקה במהלך משברים כאלה ואחרים. אני משתדל לבצע הערכה ריאלית של המצב ואני נוקט באמצעי בטיחות מתאימים, או שאני פשוט נענה להנחיות של פיקוד העורף. אולם זה לא משנה את העובדה, שאני משוכנע בה לגמרי, "מזרה ישראל מקבץ אותו וישמור עליו."

תפילת האדם הנמצא במצוקה הזועק לעזרה

בזמנים של לחץ גובר, אני לפעמים פונה לתהילים קב: תפילת האדם הנמצא במצוקה, שמתוך סבלו שופך את ליבו לפני אלוהים. זאת בהחלט זעקה של יאוש, אולם יש בפסוקים האלה מספר פנינים יקרות. שלושת הפסוקים הראשונים מגלים לב מיואש:

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְהוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ.
יְהוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא.
אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי.

הנה אדם שמבין שחוץ מאלוהים אין לו לאן לפנות לעזרה. אני אוהב את הכנות של כותבי המזמורים בתהילים; הם אינם מנסים לייפות את מצבם. "אני צריך שתשמע אותי, אלוהים, כי אין לי אף אחד אחר שיכול לעזור לי, אני טובע." ואז בפסוקים ארבע וחמש הוא ממשיך לתאר את מצבו העגום:

כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹ קֵד נִחָרוּ.
הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי.

מתואר כאן אדם שמרוב יאוש אפילו שוכח לאכול ומאבד משקל. הוא ממשיך ואומר בפסוקים 6־8:

מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי.
דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת.
שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג.

שתי הציפורים המתוארות כאן מסמלות כאב. קאת מדבר מסמלת שיממון וחורבן, והציפור השנייה אשר איבדה את בת זוגה, סובלת מבדידות. בפסוקים 9־11 אנו מגיעים ללב העניין:

כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ.
כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי.
מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי.

עבורי זהו לב ליבו של הסבל האנושי: "נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי. הרמתי אותי. נתת לי חשיבות כלשהי, ואז השלכת אותי הצידה." אני מאמין שזה הדבר המר ביותר שמישהו יכול לומר.

מנקודת מבט של גוי, אני רואה בכך את שורש הצער של העם היהודי. אלוהים הרים את בני ישראל לפני 2,400 שנים. באותם ימים אם היית רוצה לדעת את האמת על אלוהים, למי היית הולך? ליהודי. אם היית רוצה לדעת כיצד באמת צריך לעבוד את אלוהים, למי היית הולך? ליהודי. אם היית רוצה לפגוש את אלוהים באופן אישי, לאן היית הולך? לירושלים.

לגויים קשה מאוד להבין את כל מה שבני ישראל עברו. כותב המזמור אומר, "השלכת אותי." עדות אחת להבדל המהותי במצבה הרוחני של ישראל, זה המסגד המוסלמי שעומד כעת היכן שהמקדש עמד פעם.

עזרתי להמון אנשים שנזקקו לשחרור משדים, ולמדתי מדוע אנשים לרוב סובלים. למדתי שהצורה הקשה ביותר של כאב היא דחייה. דחייה היא, להערכתי, הפצע העמוק ביותר בלב האדם. בחברה שלנו כיום אנו מוקפים באנשים שסובלים מדחייה. אני מאמין שבני אדם נוצרו לפגוש באהבה. אולם כאשר ילד קטן לא נפגש עם אהבה מאביו או אימו, נוצר פצע עמוק של דחייה. לאחריו, פצעים רבים אחרים יכולים לצוץ. אנשים מבקשים אהבה באופן תמידי. אולם כאשר הם נתקלים בדבר הפוך, התוצאה היא לעיתים פצעים קשים ועמוקים. אני מאמין שכותב המזמור מתאר כאן את שורש הבעיה של העם היהודי, דחייה — "נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי."

אם נפגשת אי פעם עם אדם שסבל דחייה, אתה וודאי יודע שלעיתים קיימת נטיה אצל אנשים שנושאים פצע של דחייה להיות אגרסיביים, קשוחים. אולם זאת רק מסכה. האמת היא, שהם פשוט משתוקקים לאהבה. זה נכון גם לגבי ישראל; הם משתוקקים לקבלה.

כותב המזמור אומר, "אתה הרמת אותי והשלכת אותי." אלוהים בהחלט הרים את ישראל, הוא העמיד אותם בראש אומות, הוא נתן להם מקום חשוב — ואז הוא השליך אותם! בכל זאת, הוא לא השליכם לנצח, אולם אתה חייב אמונה כדי לתפוס את מה שנאמר בפסוק 13, היכן שאנחנו מוצאים תקווה. הנה התגובה של הכתובים לדחייה:

וְאַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר.

אבל אתה יהוה! תפנה את תשומת ליבך הרחק מעצמך, מהבעיות, מהמצוקות, מהכשלונות שלך. לא תמצא שם עזרה. המקור היחידי לתקווה ועזרה הוא אלוהים. אתה יכול להאשים אחרים במצבך (אולי בצדק!), אולם למרות הכל אין בידם שום פתרון עבורך. ישנו רק פתרון אחד בשבילך: אלוהים — והוא תמיד נמצא.

זמן שיקום

המסע שלנו בתהילים קב נמשך לכיוון הנכון. כותב המזמור בחר לבטוח באהבתו וברחמיו של אלוהים. פסוק 13:

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד.

השיקום הנוכחי של העם היהודי הוא סימן מובהק לרחמיו של אלוהים. בלוח הזמנים של אלוהים ישנה עת לחנון את ציון. אני מאמין שאנו חיים בעת הזו כעת, או שאנו מאוד מאוד קרובים אליה.

ישנן שתי מילים בפסוק הזה שמבטאות משהו שלעולם לא נוכל לרכוש: חנינה ורחמים. עצם העובדה שאנחנו צריכים רחמים, זה אומר שאנחנו לא יכולים לרכוש אותם. כאן מצויה לדעתי בעיה מרכזית שאופיינית לאנשים דתיים, ולאנשים בכלל. אם אנחנו לא יכולים להרוויח את זה ולהיות ראויים לזה בכוחותנו, אנחנו פשוט דוחים את זה. רובנו חונכנו לחשוב שדת פירושה, לעשות משהו כדי לקבל משהו בתמורה. אם אתה עומד בכמה קריטריונים, או עונה על כמה דרישות, תהיה זכאי לקבל זכויות מסויימות. אני מאמין שישנו היבט כזה בחיי האמונה, אבל לא על זה מדובר כאן. אתה לא יכול להרוויח חנינה, אתה לא יכול לרכוש רחמים. לא ניתן לרכוש אותם בהגדרה! אם זכית ברחמים, זה בהכרח אומר שלא הרווחת אותם.

יש אנשים ואפילו אומות שכעסו וכועסים על אלוהים על כך שהוא משיב את היהודים לארצם ומשקם אותם. דעתם היא שהיהודים אינם ראויים לכך. אבל זה בדיוק העניין, רחמים וחנינה — אלו הם דברים שאתה מקבל מבלי להיות ראוי להם. הגישה הזו כלפי היהודים הולידה תיאוריה שסוברת שהכנסייה נבחרה תחת ישראל וירשה את ההבטחות שהיו מיועדות לישראל, מכיוון שהכנסייה ראויה והיהודים לא. הגישה הזו משאירה אותי עם בעיה אחת לא פתורה. 60 שנה שאני משרת בגוף המשיח ברחבי העולם, וטרם גיליתי כנסייה שממש ראויה לחן ולרחמים של אלוהים. לא הכנסייה ולא ישראל ראויים, ובכל זאת זה מה שאלוהים מציע לשניהם, חינם.

בפסוק 17, מזמור קב מתקדם לקראת שיא מרגש.

כִּי בָנָה יְהוָה צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ.

הבנייה של ציון היא כיום אחד הסימנים המרגשים ביותר לכך שהאדון ישוע המשיח עומד לשוב. בפסוק 19 נאמר:

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל־יָהּ.

אז מה אלוהים מחפש בדור הזה? עם שיהלל אותו, והוא הולך לברוא אותם מחדש לשם כך. אני מאמין שזה בדיוק מה שאלוהים עושה כרגע, בורא עם שיהלל אותו כראוי בישראל ובעולם. ובעם הזה יהיו גם יהודים וגם גויים.

הללויה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>