המרכיב החסר לנישואים טובים



מנהיג נודע בגוף המשיח ואשתו חלקו עימי בגילוי לב כמה מבין המאבקים שחוו בדרכם לנישואים מוצלחים. בנקודה מסוימת סיפרה האישה כיצד המתחים הפנימיים ששררו ביניהם הגיעו יום אחד לכדי פיצוץ בוויכוח זועם בחדר השינה.

הבעל הטעים בפניה — כפי שבעלים לעיתים נוהגים לעשות — את הציווי המופיע בכתובים, שעל הנשים להיכנע לבעליהן. האישה הטעימה בפניו — כפי שנשים נוהגות לעיתים לעשות — שהיא לא מבינה מדוע היא צריכה להיכנע לו. "אחרי הכל," היא אמרה לו, "הישגי העבר שלך אינם טובים. עשית כמה החלטות די מטופשות!"

בנקודה זו, כראוי למי שמכנים עצמם מאמינים, באופן ספונטני, הם כרעו ברך משני צידי המיטה והתפללו.

"כשעשינו כן," נזכרה האישה, "זה היה כאילו רוח קרה נשבה דרך חדר השינה. איכשהו היא העלתה בלב כל אחד מאיתנו את הפסוק מהאפסיים ה, 21 "הִכָּנְעוּ אִישׁ לְאָחִיו בְּיִרְאַת אֱלֹהִים." שנינו הבנו שמשהו היה חסר ביחסינו אחד כלפי השני — יראת אלוהים. נהגנו כאילו יחסינו מוגבלים למישור האנושי בלבד. השארנו את אלוהים בחוץ."

לאחר שהם הגיעו להבנה הזו, הם שבו ממעשיהם וביקשו סליחה מאלוהים ואחד מהשני. זו הייתה ראשיתה של מערכת יחסים חדשה ביניהם — מערכת יחסים שבה כל אחד מהם קיבל את המקום שאלוהים יעד לו.

הסצנה בחדר השינה, שהאישה תיארה בפירוט, חזרה ועלתה במחשבותיי. בהדרגה, התחלתי לזהות בתוך כל זה אבחון לתופעה של מערכות נישואים בין מאמינים שאינן עומדות בסטנדרטים המופיעים בתנ”ך ובברית החדשה. מרכיב מהותי אחד נותר מחוץ למערכות יחסים אלה: יראת אלוהים.

גם לידיה וגם רות היו בשלניות מעולות — על זאת אני מודה לאלוהים! שתיהן נהנו לאסוף מתכונים. כך הגעתי להבנה שבמתכונים, נאמר לעוגה או לפשטידה, קיים לעיתים מרכיב חיוני אחד, בו תלויה התוצאה הסופית. למרות שייתכן שכל המרכיבים קיימים ומשולבים בצורה נכונה, ללא המרכיב החיוני הזה, טעמן של העוגה או הפשטידה יהיה לוקה בחסר.

ישנן שתי גרסאות לעוגת חג המולד, למשל, אחת אמריקאית ואחת אנגלית. בנוסח האנגלי, המרציפן הינו מרכיב חיוני מובהק, בשעה שעוגת חג מולד אמריקאית לרוב נעשית בלי מרציפן. עבור אחד כמוני, שגדל באנגליה, עוגה בלי מרציפן אינה עוגת חג מולד. המרציפן עושה את כל ההבדל.

איך זה קשור לנישואים במשיח? טוב, "המרציפן" זו יראת אלוהים. בלא המרכיב הייחודי הזה, מערכת הנישואים נמצאת באותו רובד כמו אצל זוגות שאינם מאמינים. היא לעולם לא יכולה להפוך למה שאלוהים יעד אותה. תמיד יהיה חסר בה הטעם המיוחד שיבחין אותה ממערכות נישואים אחרות.

כבוד, יראה והערצה

למרבה הצער, מאמינים רבים כיום מחזיקים בתפיסה שגויה בנוגע למשמעות המושג "יראת אלוהים" בכתובים. הם מתייחסים לזה בביטול כמשהו שעבר זמנו, ששייך לימי התנ"ך בלבד ושאין לו כל קשר למאמינים בברית החדשה. תפיסה זו רחוקה מן האמת! לאמתו של דבר, דרישתו של אלוהים ליראה מהמאמינים בברית החדשה היא דווקא חמורה יותר מאשר בתנ"ך.

על כן, עלינו לשאול את עצמנו: למה מתכוונים הכתובים בביטוי "יראת אלוהים"? ביטוי זה כולל שלוש מילים קשורות: כבוד, יראה והערצה. יראת אלוהים איננה גישה עַבְדוּתית מתרפסת. זו התגובה ההולמת של הברוא כלפי הבורא — לכל־יכולתו, למלכותו, לתהילתו ולקדושתו.

בתהילים י״ט, 10 אומר דוד, "יִרְאַת יְהוָה טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד." יראת אלוהים לעולם לא תהפוך למשהו שעבר זמנו. היא לגמרי טהורה והיא לגמרי מטהרת — תכונה שאלוהים חפץ שתמצא באנשיו בכל דור.

בישעיה י״א, 2 הנביא חוזה משיחה בת שבעה פנים ברוח הקודש שתסמן את ישוע כמשיח המובטח, שבעת ההיבטים השונים של המשיחה הם: רוח אלוהים (רוח המדבר בגוף ראשון כאלוהים), רוח חוכמה, רוח בינה, רוח עצה, רוח גבורה, רוח דעת ולבסוף (גולת הכותרת) רוח של יראת יהוה.

אנו עלולים לחשוב שלישוע, הבן האהוב של אלוהים, לא נדרש רוח של יראת אלוהים. למרות זאת, הפסוק בישעיה י״א, 2 חושף את יראת אלוהים כחותם האחרון, המסמן את ישוע כמשיח ובן האלוהים האמיתי. אם תכונה זו, יראת אלוהים, היוותה מאפיין מרכזי באישיותו של ישוע, כיצד אנו, תלמידיו, יכולים לחשוב שאין לכך מקום בחיינו?

הכרה במחיר הפדות שלנו

לעיתים מאמינים חשים שאין מקום ליראה כלפי אלוהים בחייהם, משום שהוא קיבל אותנו ועשה אותנו לילדיו האהובים. אולם, למען האמת, ההפך הוא הנכון. עצם העובדה שאלוהים פדנו במחיר האינסופי של דם בנו היקר מכל, צריכה לעורר בנו תחושת אחריות עצומה להנהיג חיים המפארים אותו בהתאם.

באיגרת הראשונה לפטרוס א, 17־19 נאמר שהמחיר היקר ששולם עבור פדותנו הוא כזה שצריך לעורר בנו יראה קדושה, מפני האפשרות להנהיג חיים שאינם נותנים לאלוהים את הכבוד שהוא ראוי לו:

וְאִם תִּקְרְאוּ אָב לֵאלֹהִים הַשֹּׁפֵט בִּבְלִי מַשּׂא פָנִים כְּמַעַלְלֵי אִישׁ וָאִישׁ הִתְהַלְּכוּ נָא בְיִרְאָה [יראת אלוהים] בִּימֵי מְגוּרֵיכֶם מִפְּנֵי שֶׁיֹּדְעִים אַתֶּם כִּי לֹא בְדָבָר נִפְסָד לֹא בְכֶסֶף וְלֹא בְזָהָב נִפְדֵּיתֶם מִדֶּרֶךְ הַבְלְכֶם אֲשֶׁר הָנְחַלְתֶּם מֵאֵת אֲבוֹתֵיכֶם כִּי אִם בְּדַם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם בְּדַם הַמָּשִׁיחַ.

בדבריו של פטרוס, לא קיים אף רמז לכך שאין מקום בחיינו ליראת אלוהים. להפך, הוא מדגיש שזו התגובה ההולמת היחידה לפדותנו!

כשאני מבקש לצייר בדעתי את ההשפעה שצריכה להיות ליראת אלוהים על חיי, אני מדמיין את עצמי ניצב בפסגת צוק שטוח תלול, צופה על עמק שנפרש קילומטרים רבים מתחתי. מעקה ביטחון שומר עלי מלהעיז ולהתקרב יותר מדי אל הקצה. מעקה הביטחון הוא כמו דבר אלוהים המכיל אזהרות מפני סכנות החיים ודורש ממני לנהל חיים קדושים. בשלב זה אני שואל את עצמי, נניח שהייתי בעל ביטחון עצמי מופרז, הייתי מטפס מעל למעקה ונעמד ממש על קצהו של הצוק? אז, רק צעד אחד נוסף יפיל אותי לאסון סופי בלתי־הפיך!

כשהשתעשעתי במחשבה הזו, חשתי התכווצות בלתי רצונית בשרירי בטני, וצמרמורת קרה עברה לאורך עמוד השדרה שלי. נזכרתי גם במילות האזהרה הכתובות אל המאמינים העברים: "מַה נּוֹרָא לִנְפֹּל בְּיַד אֱלֹהִים חַיִּים." (אל העברים י, 31)

גישה זו של יראת כבוד צריכה למשול לא רק ביחסינו כלפי אלוהים עצמו, אלא גם כלפי דברו, ספר הכתובים. בישעיה ס״ו, 2 אומר אלוהים: "וְאֶל זֶה אַבִּיט, אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי." 

מדוע שנהיה חרדים על דברו? משום שזו הדרך בה אלוהים האב ואלוהים הבן נכנסים אל חיינו. ביוחנן י״ד, 23 אומר ישוע, "אִישׁ כִּי יֶאֱהָבַנִי יִשְׁמֹר אֶת דְּבָרִי וְאָבִי יֶאֱהַב אֹתוֹ וְנָבוֹאָה [הבן והאב] אֵלָיו וְנָשִׂים מְעוֹנָתֵנוּ אֶצְלוֹ." גישתנו כלפי הכתובים חושפת את מידת אהבתנו לישוע עצמו, וסוללת את הדרך בפני אלוהים להיכנס אל חיינו במלואו. כשאנו קוראים או שומעים את הכתובים, עלינו להגיב כשם שהיינו נוהגים, אילו אלוהים האב ואלוהים הבן עומדים מולנו בכבודם ובעצמם.

מפתח לשמחה והגשמה

גישה זו של יראת כבוד כלפי אלוהים ודברו, בניגוד למה שאולי היינו חושבים, הינה המפתח לשמחה אמיתית, שמחה שרק אלוהים יכול להעניק. בתהילים ב, 11, המשורר מוכיח אותנו: "עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה."

איזון יפייפה מתואר כאן. רחמי אלוהים הם המקור לשמחתנו, ובה בעת, אנו רועדים מגודל עוצמתו.

האיזון הזה שבין פחד ועידוד נוצר מחדש בקהילת הברית החדשה. במעשי השליחים ט, 31 כתוב על הקהילות ביהודה, בגליל ובשומרון "וַתִּתְהַלַּכְנָה בְּיִרְאַת הָאָדוֹן וַתִּרְבֶּינָה בְּנֶחָמַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ."

למוח האנושי זה עלול להיראות כשילוב מוזר — יראת אלוהים ונחמת רוח הקודש. איך יראה ונחמה הולכים יחד? עם זאת, השילוב הזה היה המפתח לחיים המרגשים ולגדילה המדהימה של קהילת הברית החדשה.

בנקודה זו, אתה קרוב לוודאי שואל את עצמך, מה לכל העניין הזה של יראת אלוהים ולמערכת היחסים שבין בעל לאשתו? אענה במילה אחת: הכל! מניסיוני האישי בחיי משפחה במשיח, ובייעוץ למאמינים רבים בנוגע לבעיות בנישואיהם, הגעתי למסקנה פשוטה: בלא יראת אלוהים בבעל ובאישה כאחד, נישואים במשיח לעולם לא יוכלו להיות מה שאלוהים ייעדם להיות.

זהו המרכיב בו תלוי טעמה של העוגה כולה. הבעל והאישה כאחד עשויים לומר את כל הדברים הנכונים, להגיע לכל ההחלטות הנכונות, ואפילו להשתתף בפגישות הייעוץ הטובות ביותר, אולם בלא יראת אלוהים, ככוח פעיל בחיי שניהם, נישואיהם לעולם לא יוכלו להיות מה שאלוהים ייעדם להיות.

ישנו בסיס בטוח אחד בלבד לגישה זו בחיי הבעל והאישה. הכל תלוי במערכת היחסים האישית שלנו עם האדון ישוע. אומנם הוא מזמין אותנו באדיבות לכונן מערכת יחסים אישית עימו, אולם עדיין נדרש מאיתנו להכיר בעובדה שהוא ההתגלות האישית, המלכותית ומעוררת היראה של אלוהים האב. הוא מושיענו אולם הוא גם השופט, אשר יום אחד כולנו נידרש למסור לו דין וחשבון על חיינו. בברית החדשה זה מומחש בבהירות, בתיאור שניים מבין תלמידיו הקרובים ביותר, יוחנן ושאול.

בסעודה האחרונה יוחנן היה קרוב לישוע עד שנשען על חזהו ולחש באוזנו. מאוחר יותר, מכל מקום, כאשר ניצב יוחנן לפתע בחזון למול משיח האלוהים הנישא והמפואר, הוא אמר, "וָאֶפֹּל לְרַגְלָיו כְּמֵת." (חזון יוחנן א, 17)

שאול גם כן נהנה ממערכת יחסים מתמשכת של התחברות קרובה עם האדון. עם זאת הוא אף פעם לא שכח כי יום אחד גם עליו יהיה כמו על כל מאמין אחר, לתת דין וחשבון על חייו למשיח, שיֵשׁב על כס משפטו. בהקשר זה כתב שאול, בשנייה לקורינתיים ה, 10־11:

כִּי כֻלָּנוּ עֲתִידִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי כִסֵּא דִין הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן יִשָּׂא אִישׁ כְּפָעֳלוֹ בְּחַיֵּי גוּפוֹ אִם טוֹב וְאִם רָע וְעַתָּה יַעַן אֲשֶׁר יִרְאַת אֲדֹנָי לְנֶגֶד עֵינֵינוּ נְדַבֵּר עַל לֵב בְּנֵי אָדָם.

הייתה זו ההכרה של שאול במלכותו הכבירה של המשיח, שהפכה את המסר שלו למשכנע. כשגבר מסדיר את מערכת יחסיו עם אשתו ביראת אלוהים, וכשאשתו מגיבה באותה רוח, נישואיהם יגשימו את התוכנית של אלוהים, המתגלה בכתובים. כל אחד מהם ידע את האחריות העצומה המונחת על כתפיו. הבעל יפעל במטרה לנהוג עם אשתו באופן שיציג את יחסו של המשיח כלפי כלתו, הקהילה. האישה מצידה, תבקש להגיב לבעלה כפי שהקהילה מגיבה למשיח, החתן. לבטח יהיו ליקויים ופגמים משני הצדדים. אולם אלה יכוסו ברגע שכל אחד מהם ישוב ממעשיו, ויבקש את סליחת האחר.

כמו משב קריר בסופו של יום חם ומאובק, יראת אלוהים תמתן ותפיג את התסכולים ואי־ההתאמות למיניהם, הבלתי נמנעים, בכל מערכת נישואים.

הבעל והאישה כאחד ימצאו סיפוק בתפקידיהם, כפי  שניתנו להם מאלוהים, ויתמזגו יחד בהרמוניה שאלוהים ייעד להם מראש כשאמר: "וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם לְבָשָׂר אֶחָד."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>