פיסת ארץ קטנה: משואה לתקומה



מזמור ק״ה

מרבית האירועים המתועדים במקרא — אלה שקרו בעבר ואלה העתידים להתרחש — מרוכזים בארץ כנען. אותו חבל ארץ עומד במרכז סדרת הצהרות במזמור ק״ה  בספר תהלים 7־11. הפסקה הזו נפתחת בהצהרה אודות הסמכות העליונה של אלוהים על כל הארץ.

הוּא יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו. (פסוק 7)

אלוהי התנ״ך הוא אדון על כל הארץ. משפטיו אינם תקפים רק לגבי עם מסוים או חבל ארץ מסוים. סמכותו פרושה על כל האומות בכל הארץ.
אלוהים יצר מחויבות ייחודית ומיוחדת למשפחה אנושית אחת, צאצאי אברהם. המחויבות הזו מסוכמת בפסוקים 8־10:

זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.

הפסוקים האלה מופלאים. איני מכיר פסוקים אחרים המשלבים מספר כה רב של מילים שנועדו לבטא מחויבות רצינית שכזו מצידו של אלוהים: ברית, דבר, כרת, שבועה, חוק, ברית עולם. זו שפה חמורה שלא מופיעה ברצף דומה במקומות אחרים במקרא. השפה משמשת להדגיש במלוא העוצמה את המחויבות הכוללת של אלוהים.

הבריתות שאלוהים כורת מסמנות את מחויבותו הכוללת לעניין כלשהו. הברית הזו מתוארת כברית עולם. היא תקפה לעד. לעולם לא ניתן להפר אותה. בנוסף, הברית לא מבוססת על דברי אלוהים בלבד, אלא גם על שבועתו. מחבר האיגרת אל העברים מסביר מדוע אלוהים נשבע:

לְמַעַן בִּשְׁנֵי דְבָרִים בִּלְתִּי מִשְׁתַּנִּים אֲשֶׁר חָלִילָה לֵאלֹהִים מִשַּׁקֵּר בָּם יִהְיֶה לָּנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ אֵלָיו מִבְטַח עֹז לֶאֱחֹז בַּתִּקְוָה הַנְּתוּנָה לְפָנֵינוּ. (אל העברים ו’ 18)

הדבר הבלתי משתנה הראשון הוא ההתחייבות של אלוהים באמצעות דברו; השני הינו שבועתו.
משורר תהילים מדגיש את מחויבותו של אלוהים לנושא מסוים, מחויבות שגורמת לנו לתהות מהו הנושא שכה חשוב לאלוהים. לאיזה נושא אלוהים כה מחויב כפי שעולה מפסוקים אלה? התשובה ניתנת במזמור ק״ה 11:

לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם.

מהו בדיוק העניין? בכל פעם שאני קורא את הפסוק הזה אני נדהם לגלות מחדש שאלוהים, בורא היקום, מלך הארץ, לא חסך בטיעונים ובביטויים שאינם משתמעים לשני פנים כדי להבטיח את גורלה של פיסת אדמה בקצה המזרחי של הים התיכון. החשיבות הרבה שאלוהים מייחס לאדמה זו כמעט בלתי נתפשת.

יש דמות נוספת שמייחסת לפיסת האדמה הזו חשיבות רבה — השטן. זו הסיבה לכך שהמזרח התיכון נמצא במוקד של סכסוך בלתי רגיל.

הפסוקים במזמור ק״ה שזה עתה קראנו מהווים את הרישום בטאבו של ארץ כנען. כפי שהרישום בטאבו קובע את זהות בעל הנכס, כך אלוהים קובע את זהותם של אלה שהארץ הובטחה להם. הוא מתייחס לברית ״אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.״ (פסוקים 9־10) הברית עוברת מדור לדור, מאברהם אל יצחק (לא ישמעאל), וממנו אל יעקב אשר שמו שונה לישראל.

אלוהים ניסח את כוונותיו בדרך הברורה ביותר. רק דעה קדומה יכולה לעוות את בהירות מילותיו. אני מאמין כי ההשערה הגורסת כי אלוהים אינו מסוגל לנסח בבירור את כוונותיו מהווה עלבון כלפיו. להטיל ספק בפסוקים אלה (או בפסוקים דומים לאלה) אומר להתריס כלפי אלוהים, ״אני יודע מה אמרת, אולם לדעתי אתה לא באמת מתכוון לכך.״ אני באופן אישי לא הייתי מעז לנקוט בעמדה שכזו.

שקדתי על לימוד הפסוקים בהם אלוהים נשבע במטרה לאשר את דברו. הגעתי למסקנה שזוהי הצורה הנחרצת ביותר של הצהרה אלוהית בכתובים. גם לוּ היה מזמור ק״ה המקום היחיד בו מתועדת שבועתו של אלוהים למסור את ארץ כנען לעם ישראל, היה ברור בהחלט שזהו רצונו וזו כוונתו. אבל אלוהים ייחס חשיבות כה רבה לארץ הזו — הוא דאג לרישום ההבטחה בארבעים ושישה מקומות נוספים לאורך הכתובים. זהו בהחלט אחד הפלאים שלא זוכים להכרה בניתוח כתבי הקודש.

הפסוק האחרון בו מופיע תיעוד השבועה של אלוהים בנוגע לארץ כנען נמצא ביחזקאל מ״ז 14:

וּנְחַלְתֶּם אוֹתָהּ אִישׁ כְּאָחִיו אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְתִתָּהּ לַאֲבֹתֵיכֶם וְנָפְלָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם בְּנַחֲלָה.

פסוק זה קובע מעבר לכל ספק שההבטחה עתידה להתגשם. לפיכך אין מקום לפרשנויות שמציעות להגביל את התגשמות שבועתו של אלוהים לאירועים שכבר התרחשו. להפך, ההבטחה מכוּונת לעיתוי מסוים בעתיד ללא הגבלות כלשהן. כל עוד הארץ קיימת, גורלה ייקבע לפי שבועתו של אלוהים.

לאור כל הפסוקים שקראנו, לא ברור לי כיצד אדם מאמין, שמקבל את סמכות כתבי הקודש, מסוגל להמשיך לפקפק בתוכניתו של אלוהים לגבי ארץ ישראל. מכל מקום, כבר ציינתי מאמר ביקורתי כלפי ישראל שמציג דעה כי כולנו יהודים, עם קישור לפסקה באיגרת אל הרומים. שאול מתבטא כך אודות בני ישראל:

אֲשֶׁר הֵם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָהֶם מִשְׁפַּט הַבָּנִים וְהַכָּבוֹד וְהַבְּרִיתוֹת וּמַתַּן הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה וְהַהַבְטָחוֹת. (רומים ט’ 4)

כותב המאמר הניח כי מחויבותו של אלוהים לתת לעם ישראל את הארץ אינה תקפה עוד, משום ששאול דיבר על בריתות והבטחות בלי לאזכר באותו פסוק את ארץ הנחלה.

הנחות מסוג זה, שאומצו על־ידי ציבור נוצרי רחב, פגומות לטעמי מיסודן. הכתובים מונים אינספור פסוקים הקושרים את עם ישראל לאדמת ארץ ישראל לצמיתות, כפי שכבר ציינתי. לפיכך, באותה מידה שההבטחות מיועדות לישראל, כך גם האדמה מיועדת לישראל. אלוהים חייב את עצמו בצורה המובהקת ביותר שקיימת, באמצעות ברית, להעניק את הארץ לעם ישראל. על־פי דברי שאול, הבריתות עדיין תקפות.

הטענה הגורסת כי ארץ ישראל כבר לא נועדה לעם ישראל הופרכה. הן ההבטחות והן הבריתות שכרת אלוהים עם ישראל כוללות את הארץ. כאשר שאול מציין שההבטחות והבריתות שייכות לישראל, הוא אומר למעשה שהאדמה ניתנה לישראל לנצח.

ויכוח נוסף שלעיתים מתגלע בקרב הנוצרים מתייחס לטיעון שישראל החמיצו את ההזדמנות שהם קיבלו מאלוהים משום שהם בגדו בו והפרו את כל תנאיו. הם טוענים שאלוהים שינה את דעתו והעביר את כל הבטחותיו לישראל אל הכנסייה.

בכל פעם שאני נתקל בתיאוריה הזו, אני מוצא עצמי סוקר בתודעתי את תשע־עשרה המאות של היסטוריית הכנסייה: רצף אינסופי של כפירה, חמדנות, חוסר מוסריות מסוגים שונים, התקוטטות ופילוג תוך כדי מאבקי כוח תמידיים, לצד נוצרים אדוקים המענים את חבריהם לאמונה במוות ובייסורים בשם המשיח.

הוסיפו לכך לפחות שש־עשרה מאות של גילויי אנטישמיות אכזריים. ואני שואל: מי בגד באלוהים במידה רבה יותר? ישראל או הכנסייה?

אם אלוהים מסוגל לשנות את דעתו בנוגע להבטחותיו לישראל, לקחת את שמם ולהעניק אותו לקבוצה אחרת, הוא גם יכול לשנות את דעתו באשר להבטחותיו לכנסייה. הוא יכול באותה מידה לקחת את שמה ולהעניק אותו לקבוצה אחרת. לכן מדובר בעניין בעל חשיבות רבה מאוד, שנוגע לכל מאמין נוצרי באשר הוא.

בסופו של דבר, ביטחוננו בחסדי האל מבוסס על דברו ועל בריתו. אם אלוהים יכול לשוב מהמחויבויות שלו ולבטל את בריתותיו, לא נותר לנו כנוצרים ביטחון כלשהו. לכן ענייני זהותו וגורלו של ישראל נוגעים לא רק ליהודים, אלא לכלל המאמינים מכל הגויים שהכירו את אלוהים באמצעות הברית החדשה בישוע.

הגבולות של אלוהים

אלוהי התנ״ך הוא אלוהי כל הארץ. יש בידו תוכנית ומקום לכל אומה. שאול הצהיר בפני אנשי אתונה במעשי השליחים י״ז 26:

וַיּוֹשֶׁב כָּל עַמְמֵי בְנֵי אָדָם מִדָּם אֶחָד עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה וַיַּצֵּב זְמַנִּים קְבוּעִים וּגְבוּלוֹת מוֹשָׁבָם.

אם אלוהים קבע את המיקומים המדויקים בהם יחיו אומות ובאילו תקופות, אזי יש באמתחתו ארץ לא רק לישראל, אלא לכל אומה ואומה. חשוב לזכור עובדה אחת: את הארץ שהוא הבטיח לישראל הוא לא הציע לאף אומה אחרת.

מכל מקום, אין זה אומר שערבים או בני לאומים אחרים אינם רשאים להתגורר בשטח האדמה שניתן לישראל. להפך, לאורך ההיסטוריה של עם ישראל כאומה, אלוהים תמיד התייחס לצורכיהן של אומות אחרות המתגוררות בקרבו, ואלה נדרשו לקבל על עצמן את הזכויות והמחויבויות שהיו כרוכות בחיים לצד ישראל על אותו שטח אדמה.

ביחזקאל מ״ז 22־23 אלוהים קובע את ייעודה של אדמת ארץ ישראל בעתיד לבוא. בפסוקים אלה אלוהים מתייחס מפורשות לצורכי המחייה של אנשים מאומות אחרות על־מנת שיוכלו לחיות בקרב בני ישראל ולחלוק עמם את זכויותיהם:

וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

אלוהים אכן נתן את הארץ לישראל בכריתת ברית עולם. יחד עם זאת, הוא פותח את שער הכניסה לרווחה למען גֵרים מכל האומות המוזמנים לחלוק את הארץ בתנאי שהם ממלאים את חובותיהם.

נוסף להנחיות לקבלת הגֵר בארץ ישראל, אלוהים אף העניק לערבים נחלה משל עצמם. כיום מונות האומות הערביות מהאוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי כ־170 מיליון נפש שמחזיקים בשטח אדמה בן 14 מיליון קילומטרים רבועים. שטח ישראל מונה כיום כ־28,000 מטרים רבועים בלבד.

בשנת 1917, הבטיחה הצהרת בלפור לעם היהודי שטח גאוגרפי שכלל את השטח שכיום מכונה ירדן. בשנת 1922, בהינף יד, יצר וינסטון צ׳רצ׳יל מהאדמה הזו מדינה ערבית שנקראה טרנסירדן, המוכרת כיום כמדינת ירדן. במעשה זה, 78 אחוזים מכלל השטח שהיה מיועד לבית הלאומי היהודי נמסר לערבים. יתר על כן, יהודים אינם רשאים כלל לחיות בשטח ירדן, בעוד שישנם ערבים החיים בישראל כאזרחים שווי זכויות.

השטח הנותר מערבית לירדן מהווה רק 22 אחוזים מהנחלה המקורית שהוצעה ליהודים. אפילו בגבולות השטח המצומצם הזה, היהודים סובלים מלחץ ומהטרדה בלתי פוסקים גם בשדה הפוליטי וגם על־ידי פעולות איבה גלויות.

אלוהים הזהיר את אומות העולם מפני העת שבה הוא ידרוש מהם דין וחשבון בעבור פעילותם המתנשאת נגד ארץ ישראל. הוא מצהיר ביואל ד’ 2:

וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ.

כך בדיוק פעל האו״ם בכ״ט בנובמבר. ״תוכנית החלוקה״ חילקה את הארץ בין יהודים לערבים.

עת לשנות מקום

ממשלות בריטניה וארצות־הברית ביקשו בתקופות שונות להשפיע על אופן חלוקת הארץ. החלטות שונות שהתקבלו באו״ם ביקשו אף הן להשיג את אותה מטרה. אך אף שלטון ארצי אינו רשאי לקבוע בעניין הסוגיה הזו. בסופו של דבר, בבוא העיתוי הנכון, כל אומה עלי אדמות תשכון בנחלתה אשר קבע לה אלוהים.

במאה ה־20 חלו תפניות משמעותיות שהביאו למימוש תוכניתו של אלוהים ליישוב האומות במקומות שהוא קבע להן. בתחילת המאה הגיעה העת, על־פי לוח הזמנים של אלוהים, להשיב את העם היהודי לארצו. בשנת 1897 החל הקונגרס הציוני בצעד ראשון לקראת פעולה זו.

שנת 1917 נרשמה כאחת השנים המשמעותיות בהיסטוריה העולמית. בין היתר, בשנה זו שוחררה ירושלים בידי הגנרל אדמונד אלנבי מ־400 שנות שלטון עות’מאני, הצהרת בלפור נחתמה בידי ממשלת בריטניה, והמדינה האתאיסטית הראשונה הוקמה —ברית־המועצות. כל האירועים שציינתי מהווים חלק מתוכניתו של אלוהים להביא לתום העידן הנוכחי.

במבט היסטורי, מתבהרת תמונה שבה אנו מגלים שמרבית היהודים כלל לא חפצו לשוב לפלשתינה. רק מיעוט מהם היו מוקדשים למפעל הציוני. אם הדבר היה תלוי ברצון העם היהודי, מעטים בלבד היו שבים. היה נדמה שתוכניתו של אלוהים לא תתגשם.

ואז התרחשה השואה. אנחנו זוכרים את הזוועות והייסורים הנוראיים, הבלתי נתפסים, של השואה. אפילו השואה שירתה את תוכניתו של אלוהים. הזוועה הנוראית הזו, ולא אחרת, גרמה לקהילות היהודיות שהיו נטועות באדמת אירופה זה מאות שנים להיעקר ממקומן. זוועות השואה חייבו את העם היהודי לשאת שוב את מבטו אל ארצו ההיסטורית.

פני ההיסטוריה חושפים שני צדדים באופיו של אלוהים: הוא לגמרי נאמן באהבתו ויחד עם זאת, במידת הצורך, הוא נחוש בביצוע תוכניתו, שנקבעה מבעוד מועד. בירמיהו ל״א 3, אלוהים אומר לישראל:

…וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ…

הייתה זו האהבה שהפכה אכזריות אנושית כפי שהתגלמה בשואה ללידה מחדש של ישראל כעם. כך אלוהים הגשים את הבטחתו בהושע ב’ 17:

וְנָתַתִּי לָהּ אֶת… עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>