מלח הארץ – חלק ב' – מלח מעכב ריקבון



תפקוד נוסף של מלח בהקשר למזון הינו עיכוב תהליך הריקבון. בימים שקדמו לקירור המלאכותי, יורדי ים שלקחו איתם בשר למסעות הפלגה ארוכים השתמשו במלח כחומר משמר. תהליך הריקבון החל עוד קודם שהומלח הבשר. המלח לא סילק את הריקבון אלא השהה את התהליך למשך תקופת המסע. כך יכלו המלחים להמשיך ולאכול מהבשר זמן רב לאחר שאלמלא המלח בבשר הוא היה נעשה לבלתי אכיל.

נוכחותנו על הארץ כתלמידי המשיח פועלת כמו המלח בבשר. תהליך הריקבון (חטא) כבר החל. ניתן להבחין בכך בכל תחום מתחומי הפעילות האנושית – מוסר, דת, חברה ופוליטיקה. לא נוכל לסלק את הריקבון שכבר קיים, אלא יש ביכולתנו לעכב את התהליך עד שמטרות החסד והרחמים של אלוהים יושלמו. מרגע שהשפעתנו לא תורגש עוד, יגיע הריקבון לשיאו והתוצאה תהיה כליון חרוץ.

צורר המשיח

המחשה זו של מלח מעכב ריקבון מבארת את הוראת שאול בשנייה אל התסלוניקים ב, 12-3. שאול מתריע מראש כי השחיתות האנושית תגיע לשיאה בדמותו של שליט מהעולם שיהיה בעל כוח על-טבעי ויונחה בידי השטן עצמו. שאול מכנה אותו "איש החטאה" ו"בן האבדון". (פסוק 3) באיגרת יוחנן הראשונה ב, 18, הוא מכונה "צר המשיח". בחזון יוחנן י"ג, 4 הוא מכונה "החיה". השליט הזה למעשה ייטען להיות אלוהים וידרוש את סגידת העולם כולו.

הופעתו של שליט שטני זה הינה בלתי נמנעת. שאול אומר בביטחון "ואז יגלה הרשע". (שנייה לתסלוניקים ב, 8) באותו פסוק, מודיע שאול גם כי המשיח האמיתי יהיה זה שיטיל משפט סופי על משיח השקר הזה:

וְאָז יִגָּלֶה הָרָשָׁע אֲשֶׁר יְמִיתֶנּוּ הָאָדוֹן בְּרוּחַ שְׂפָתָיו וְיַשְׁבִּיתֶנּוּ בְּהוֹפָעַת בִּיאָתוֹ. (2 לתסלוניקים ב, 8)

למרבה הצער, השתמשו מטיפים בודדים בהוראה זו על צורר המשיח להחדיר במאמינים גישה של פסיביות ופטליזם. "צורר המשיח בא…" הם אמרו. "המצב הולך ומחמיר. אין דבר שנוכל לעשות בנוגע לזה". כתוצאה מכך מאמינים נוקטים בעמדה נינוחה, משלבים ידיהם בהבעה חסודה של ייאוש וצופים בחורבן שהשטן ממשיך להמיט ללא רסן סביבם.

גישה זו של פסיביות ופטליזם הינה טרגית משום שהיא אינה מהכתובים. נכון שצורר המשיח חייב בסופו של דבר להופיע. אולם לא יהיה זה נכון לומר כי אין דבר שניתן לעשות בנוגע אליו בינתיים. עד לרגע זה ממש, קיים בעולם כוח הנמצא בפעולה הקורא תגר ומתנגד ועוצר את הרוח של צורר המשיח. פעולת הכוח הזה מתוארת על-ידי שאול בשנייה אל התסלוניקים ב, 7-6. בתרגום חופשי מיוונית, ניתן לקרוא פסוקים אלה כך: "עכשיו אתם יודעים מה מונע ממנו, עד לרגע שבו יתגלה בעתו. כי הכוח הנסתר של הרשע נמצא כבר בפעולה: ורק הוא המעכב בעדו עכשיו, ימשיך לעשות זאת עד שיילקח או יחולץ." (נוסח המחבר)

הכוח המעכב הזה, שבשעה זו מונע את הופעתו השלמה והסופית של צורר המשיח הינו הנוכחות האישית של רוח הקודש בקהילה. הדבר יתבהר משנחזה בהתגלות הכתובים בנוגע לאישיותו ופועלו של רוח הקודש. בפתח הכתובים, בספר בראשית א, 2, נאמר לנו, "…וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם." מכאן ואילך, לאורך הכתובים, אנו מוצאים תדיר אזכורים לפעילות של רוח הקודש בארץ. סמוך לתום שירותו הארצי, הבטיח ישוע לתלמידיו, כי רוח הקודש יבוא אליהם במהרה, בדרך חדשה, שונה מכל מה שהיה מעולם עד לאותה עת בארץ.

ביוחנן י"ד, 17-16, נתן ישוע הבטחה זו:

וַאֲנִי אֶשְׁאֲלָה מֵאָבִי וְהוּא יִתֵּן לָכֶם פְּרַקְלִיט אַחֵר אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן אִתְּכֶם לָנֶצַח אֶת רוּחַ הָאֱמֶת (כינוי של רוח הקודש) אֲשֶׁר לֹא יָכֹל הָעוֹלָם לְהַשִּׂיגוֹ בַּאֲשֶׁר לֹא יִרְאֵהוּ וְלֹא יֵדָעֵהוּ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֹתוֹ כִּי הוּא שֹׁכֵן אִתְּכֶם וְיִהְיֶה בְּקִרְבְּכֶם.

נוכל לנסח הבטחה זו של ישוע כלהלן: "נכחתי בקרבכם באופן אישי במשך שלוש וחצי שנים. כעת אני עתיד לעזוב אתכם. לאחר שאלך, אישיות אחרת תגיע למלא את מקומי. אישיות זו הינו רוח הקודש. כשהוא יבוא, הוא יישאר אתכם לנצח."

ביוחנן ט"ז, 7-6, ישוע חוזר על הבטחתו:

וְעַצֶּבֶת מָלְאָה לְבַבְכֶם עַל דַּבְּרִי אֶת אֵלֶּה אֲלֵיכֶם. אוּלָם אֱמֶת אַגִּיד לָכֶם כִּי לֶכְתִּי אַךְ טוֹב לָכֶם כִּי אִם לֹא אֵלֵךְ לֹא יָבֹא אֲלֵיכֶם הַפְּרַקְלִיט וְאִם הָלַכְתִּי אֶשְׁלָחֵהוּ אֲלֵיכֶם.

התמונה ברורה. חייבת להתקיים החלפת אישיויות. ישוע יעזוב אולם במקומו תגיע אישיות אחרת. אישיות זו הינו הפרקליט, רוח הקודש.

ביוחנן ט"ז, 13-12, ישוע שב לנושא זה בפעם השלישית:

עוֹד רַבּוֹת לִי לְהַגִּיד לָכֶם אַךְ לֹא תוּכְלוּן שְׂאֵת עָתָּה. וְרוּחַ הָאֱמֶת בְּבֹאוֹ הוּא יַדְרִיךְ אֶתְכֶם אֶל הָאֱמֶת כֻּלָּהּ…

בנוסח המקורי ביוונית, כינוי הגוף "הוא" הינו כינוי גוף זכר, אולם שם העצם "רוח" הינו כינוי גיף סתמי. סתירה דקדוקית זו מציגה את טבעו הכפול של רוח הקודש – גם אישי וגם בלתי אישי. זה תואם את השפה בה משתמש שאול בפרק השני של השנייה אל התסלוניקים בנוגע לכוח המונע בעד הופעתו של צורר המשיח. בפסוק 6, אומר שאול, "מה שימנעהו" ובפסוק 7 הוא אומר, "(הוא) המונע עד כה". הקבלה זו מאשרת את זיהוי הכוח המעכב הזה עם רוח הקודש.

החלפת האישיויות שהובטחה על-ידי ישוע נעשתה בשני שלבים: ראשית, עליית ישוע לשמים; לאחר מכן, כעבור 10 ימים, ירידה של רוח הקודש בחג השבועות. בנקודה זו בהיסטוריה, ירד רוח הקודש כאישיות משמים ונטל את משכנו בארץ. הוא כעת האישיות המייצגת את משכן האלוהות בארץ. מקום משכנו בפועל הוא גוף של מאמינים אמיתיים הקרויים בשם קיבוצי "הקהילה". שאול את שאלתו לגוף זה:

הֲלֹא יְדַעְתֶּם כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים אַתֶּם וְרוּחַ אֱלֹהִים שֹׁכֵן בְּקִרְבְּכֶם?

שירותו הגדול של רוח הקודש בקהילה הוא להכין גוף מושלם למשיח. לאחר שיושלם, גוף זה יוצג למשיח ככלה המוצגת בפני החתן. מיד כשיסתיים השירות הזה של רוח הקודש בקהילה הוא יילקח מהארץ בשנית כשהוא לוקח איתו את הגוף המושלם של המשיח. לפיכך ניתן לנסח את הצהרתו של שאול בשנייה אל התסלוניקים ב, 7 כלהלן: "רוח הקודש שעכשיו מעכב את צורר המשיח ימשיך לעשות זאת עד לרגע שיילקח."

העימות בין רוח הקודש והרוח של צורר המשיח מתוארת גם באיגרת יוחנן הראשונה:

וְכָל רוּחַ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מוֹדֶה בְּיֵשׁוּעַ (הַמָּשִׁיחַ הַבָּא בַבָּשָׂר) לֹא מֵאֱלֹהִים הוּא וְזֶה הוּא רוּחַ שׂוֹטֵן הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם כִּי יָבֹא וְעַתָּה הִנֵּה הוּא בָעוֹלָם. אַתֶּם הַבָּנִים מֵאֱלֹהִים אַתֶּם וְנִצַּחְתֶּם אֹתָם כִּי אֲשֶׁר בָּכֶם גָּדוֹל הוּא מֵאֲשֶׁר בָּעוֹלָם. (ראשונה ליוחנן ד, 3-4)

בעולם נמצאת רוח צורר המשיח הפועלת לקראת הופעתו של צורר המשיח בעצמו. בתלמידיו של המשיח נמצא רוח הקודש המונע בעד הופעתו של צורר המשיח. כך התלמידים בהם שוכן רוח הקודש פועלים כמעצור, מונעים בעד הרשע להגיע לשיאו ואת הופעתו הסופית של צורר המשיח. רק כאשר רוח הקודש יחד עם הגוף המושלם של תלמידי המשיח יילקח מהארץ ניתן יהיה לכוחות הרשע להמשיך בלא מעצור אל פסגת יעדיו של צורר המשיח. בינתיים זו זכות היתר והאחריות של תלמידי המשיח בגבורת רוח הקודש לגבור על כוחות צורר המשיח ולעכב בעדם.

התוצאות במקרה של כישלון

כמלח הארץ, לנו תלמידי המשיח יש 2 חובות עיקריות. קודם כל, על-ידי נוכחותנו, אנו מפקידים את הארץ לחסדו ולרחמיו המתמשכים של אלוהים. שנית, על-ידי גבורת רוח הקודש בקרבנו, אנו מעכבים את כוחות ההשחתה והרשע עד למועד שקבע אלוהים.

במילוי החובות הללו, הקהילה ניצבת כמעצור בפני המימוש הסופי של שאיפת השטן העליונה, שהיא לזכות בשליטה על כל הארץ. זה מסביר מדוע שאול אומר באיגרת השנייה לתסלוניקים ב, 3 כי מן ההכרח שיהיה "בָרִאשׁוֹנָה הַמֶּרֶד וְנִגְלָה אִישׁ הָחַטָּאָה בֶּן־הָאֲבַדּוֹן." המילה שתורגמה למרד משמעה התכחשות. כלומר, עזיבת האמונה.

כל עוד הקהילה ניצבת יציבה ובלתי מתפשרת באמונתה, יש בידה את הכוח לעכב בעד הופעתו הסופית של צורר המשיח. השטן לחלוטין מבין זאת ועל-כן מטרתו העיקרית לערער את אמונתה וצדקתה של הקהילה. משעה שישיג זאת המעצור למטרתו יוסר והדרך לזכות הן בשליטה רוחנית והן בשליטה פוליטית בכל הארץ תהיה פתוחה בפניו.

נניח שהשטן מנצח משום שאנו כמאמינים נכשלנו למלא את חובותנו. מה אז? ישוע עצמו נותן לנו את התשובה. אנו הופכים למלח שאיבד את טעמו. הוא מזהיר אותנו מפני הגורל הממתין למלח תפל כגון זה. "…הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לַכֹּל כִּי אִם־לְהַשְׁלִיךְ חוּצָה וְהָיָה מִרְמָס לִבְנֵי אָדָם." (מתי ה, 13)

לֹא יִצְלַח עוֹד לַכֹּל! זו אכן הרשעה חמורה. מה יקרה לאחר מכן? אנו נדחה על-ידי אלוהים (נושלך החוצה). לאחר מכן אנו נהיה מרמס לבני אדם. בני אדם הופכים לכלי משפט האלוהים, על קהילה חסרת מלח שעזבה את אמונתה. אם אנו בקהילה ניכשל לעצור בעד כוחות ההשחתה, דיננו יהיה להימסר לידי כוחות אלה.

האפשרויות הניצבות בפנינו מוצגות בבירור על-ידי שאול ברומים י"ב, 21:

אַל נָא יִכְבָּשְׁךָ הָרָע כְּבוֹשׁ אַתָּה אֶת הָרַע בַּטּוֹב.

יש 2 ברירות בלבד: או לנצח או להיות מנוצח. אין נתיב ביניים, אין מסלול שלישי. יש באפשרותנו להשתמש בטוב שאלוהים נתן ברשותנו כדי לגבור על הרע הניצב בפנינו. אם ניכשל בכך, יגבר עלינו הרוע עצמו.

מסר זה פונה בדחיפות יתרה לאלה מאיתנו שחיים בארצות בהן אנו עדיין נהנים מהחופש להצהיר על אמונתנו במשיח ולחיות באמונה במשיח. בארצות רבות כיום, מאמינים איבדו את חירותם זו.

בה בעת, מיליונים ההולכים ורבים בארצות אלה, מחונכים בשיטתיות לשנוא ולבוז מאמינים במשיח וכל מה שהם מצדדים בו. לאנשים המחונכים כך, לא נמצא סיפוק גדול יותר מלרמוס תחת רגליהם את אותם מאמינים שטרם נמצאים תחת מרותם.

אם נשים לב לאזהרותיו של ישוע ונמלא את תפקידנו כמלח הארץ, תהיה בידינו הגבורה למנוע זאת. אולם אם נשתמט מחובתנו ונסבול את המשפט שיגיע עקב כך, הבבואה המרה ביותר של כל זה תהא: זה לא אמור היה לקרות מעולם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *