מלח הארץ – חלק א' – מלח נותן טעם



אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ… (מתי ה, 13)

ישוע פונה בדבריו אלינו – תלמידיו. הוא משווה את תפקידנו בארץ לזה של מלח. להלן 2 שימושים מוכרים במלח בהקשר למזון:

מלח נותן טעם

מזון שאינו מעורר תיאבון שלעצמו נעשה טעים ורצוי כשמתבלים אותו במלח. איוב מנסח את העיקרון הזה כשאלה רטורית:

הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח? (איוב ו, 6)

המלח עושה את כל ההבדל באוכל. המלח מאפשר לנו ליהנות מאוכל שבלעדיו לא היינו אוכלים. תפקידנו כמאמינים הוא לתת לארץ טעם. הנהנה מהטעם הוא אלוהים. הנוכחות שלנו על הארץ הופכת את הארץ לרצויה לו. הנוכחות שלנו מפקידה את הארץ לרחמיו. בלעדינו לא יימצא דבר שיהפוך את הארץ רצויה לאלוהים. אולם מפני שאנחנו כאן, אלוהים ממשיך לנהוג בארץ בחסד וברחמים, במקום בחרון אף ובמשפט. הנוכחות שלנו עושה את כל ההבדל.

אברהם מפגיע בעד סדום

בספר בראשית י"ח, 33-16, האדון הודיע לאברהם כי הוא נמצא בדרכו לסדום, לבחון את רמת השחיתות בעיר. אברהם התלווה אל האדון בדרכו אל העיר וביקש להבין את עקרונות משפטו.

אברהם קבע לראשונה עקרון שמהווה בסיס לכל היתר: אלוהים אינו חפץ שמשפט הנגזר על רשעים יבוא גם על צדיקים.

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? (בראשית י"ח' 23)

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. (בראשית י"ח, 25)

בשיחתו עם אברהם, הבהיר אלוהים כי הוא מקבל את העיקרון שאברהם הגה. כמה חשוב שיבינו זאת כלל המאמינים! אם נצדקנו באמונה במשיח ואם אנו מנהיגים חיים שבאמת ובתמים מבטאים את אמונתנו, אז בשום אופן זה לא הרצון של אלוהים שנהיה כלולים במשפטים שהוא מביא על הרשעים.

רדיפה על דבר הצדקה לעומת משפט על רשעים

למרבה הצער, מאמינים במשיח לעתים אינם מבינים זאת בשל הקושי להבחין בין 2 מצבים זהים כלפי חוץ אולם שונים לגמרי בטבעם ובתכליתם. מצד אחד, ישנה רדיפה על דבר הצדקה. מצד שני ישנו המשפט של אלוהים על הרשעים. להלן ההבחנה בין 2 המצבים: רדיפה מקורה ברשעים שמופנית כלפי הצדיקים. משפט מקורו באלוהים הצדיק והוא חל על הרשעים. לפיכך רדיפה על דבר הצדקה ומשפט בעקבות שחיתות הינם הפוכים במקורם, במטרתם ובתוצאות שלהם.

הכתובים מתריעים מראש על הרדיפה הצפויה של המאמינים. ישוע אמר לתלמידיו בדרשה על ההר:

אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצְּדָקָה כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם. אַשְׁרֵיכֶם כִּי יְחָרֲפוּ וְרָדְפוּ אֶתְכֶם וְדִבְּרוּ עֲלֵיכֶם בְּשֶׁקֶר כָּל רָע בַּעֲבוּרִי. (מתי ה, 10-11)

בדומה, כתב שאול לטימותיאוס:

וְכָל הַחֲפֵצִים בַּחֲסִידוּת וְלִחְיוֹת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ הֵמָּה יֵרָדֵפוּ. (2 לטימותיאוס ג, 12)

מכאן שעל המאמינים להיות מוכנים לסבול רדיפה בשל אמונתם ואורח חייהם ואף לראות בזה זכות יתר.

מאותה סיבה, מאמינים לעולם לא יכללו במשפט של אלוהים על הרשעים. עיקרון זה מופיע פעמים רבות בכתובים. בראשונה אל הקורינתים י"א, 32, שאול כותב לידידיו המאמינים ואומר:

וּכְשֶׁאֲנוּ נִדּוֹנִים נִוָּסֵר עַל־יַד הָאָדוֹן כְּדֵי שֶׁלּא נְחֻיַּב עִם הָעוֹלָם.

מטרת הייסורים בחיי המאמינים במשיח

כלומר,  קיים הבדל באופן בו נוהג אלוהים עם המאמינים לבין האופן בו הוא נוהג עם העולם. כמאמינים אנו עשויים להתייסר בייסורים שהמקור שלהם הוא אלוהים. אם ניכנע לייסוריו ונעשה סדר בחיינו, לא נהיה חשופים למשפט הבא על אלה שאינם מאמינים או על העולם ככללו. המטרה לשמה אלוהים מייסר אותנו היא לשמור עלינו מפני המשפט שהוא גוזר על מי שאינם מאמינים.

בתהילים צ"א, 8-7, נותן המשורר את ההבטחה הבאה למאמין:

יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּש. רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.

גם כאן מתגלה העיקרון. כל משפט הנגזר כ"שִׁלֻּמַת רְשָׁעִים" (המגיע לרשע בצדק) לעולם לא יבוא על הצדיק. גם אם אלוהים ימטיר מכות על הרשע, הצדיק יישמר בלא פגע.

הפליית המאמינים במשיח

בספר שמות פרקים ז' עד י"ב, נכתב כי אלוהים הטיל 10 מכות שהלכו והחמירו על מצרים משום שסרבו להקשיב לנביאיו, משה ואהרון. באותו זמן, ישראל, עם האלוהים, ישבו בקרב המצרים, אולם אף לא מכה אחת הכתה בהם. בספר שמות י"א, 7, מוצגת הסיבה באופן מוחשי:

וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה, לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל.

משפט אלוהים לא פגע בישראל משום שהאדון הפלה בין בני עמו לבין המצרים. אפילו הכלבים של המצרים נידונו להכיר בהפליה. ההפליה תקפה גם היום.

בהמשך השיחה של אברהם עם האדון בעניין העיר סדום, ניסה אברהם לברר את המספר הקטן ביותר של צדיקים הדרוש בכדי למנוע את חורבן העיר כולה במשפט. הוא התחיל עם 50. לאחר מכן בשילוב יוצא דופן של יראה והתמדה, הוא ירד ל-10. לבסוף הבטיח האדון לאברהם שאם יימצאו בסדום 10 צדיקים הוא יחוס על העיר כולה בעבור אותם 10.

מה היה גודלה של אוכלוסיית סדום? קשה לנו להגיע להערכה מדוייקת. מכל מקום, ישנם נתונים זמינים על מספר ערים אחרות בישראל בימי קדם המספקים קנה מידה להשוואה. בימי אברהם, חומות יריחו הקיפו שטח בין 28-32 דונם לערך. זה יכול היה לספק מושב ל-5,000 נפש לפחות או לכל היותר ל-10,000. אלא שיריחו לא הייתה עיר גדולה ביחס לערים אחרות בימיה. העיר הגדולה ביותר באותה תקופה היתה חצור, שהקיפה בערך שטח בן 700 דונם, ושעל-פי הערכות, התגוררה בה אוכלוסייה בת 50,000-40 נפש. בתקופה מאוחרת יותר, בימי יהושע, נאמר לנו כי  העי מנתה כ-12,000 נפש. (ר' יהושע ח, 25.) הכתובים מציינים כי סדום הייתה עיר בעלת חשיבות גדולה יותר מזו של העי בימיה.

יחס של 1 ל-1,000

בהתחשב בנתונים אלה, ניתן לומר כי אוכלוסיית סדום בימי אברהם מנתה ככל הנראה לא פחות מ-10,000 נפש. אלוהים מבטיח לאברהם כי 10 צדיקים יכולים, על-ידי נוכחותם למנוע את חורבנה של עיר שיש בה כ- 10,000 תושבים. זה מציג יחס של 1 ל-1,000. אותו יחס של 1 ל-1,000 מופיע בספר איוב ל"ג, 23 ובקהלת ז, 28. בשתי פסקאות אלה, ה"אחד" הוא אדם בעל צדקה יוצאת דופן, בזמן שכל האחרים מצויים מתחת לסטנדרט של אלוהים. על-פי יחס מתמטי זה, יוצא שנוכחות של 10 צדיקים יכולה למנוע חורבן של אוכלוסייה בת 10,000 נפש. נוכחות של 100 צדיקים יכולה למנוע חורבן של אוכלוסיה בת 100,000 תושבים. נוכחות של 1,000 תושבים יכולה למנוע חורבן של אוכלוסייה בת מיליון נפש. כמה צדיקים דרושים כדי למנוע חורבן של אומה בגודלה של ארה"ב, שאוכלוסייתה מונה על-פי הערכות, למעלה מ-250,000,000 נפש? התשובה תהא 250,000 איש בקירוב.

אלה מספרים מרשימים. האם הכתובים מספקים לנו בסיס להאמין שלדוגמה רבע מיליון צדיקים אמיתיים הפזורים כגרגרי מלח לאורכה של ארה"ב די בהם בכדי למנוע את חורבן האומה במשפט האלוהים ולהבטיח את חסדיו ורחמיו של אלוהים? זה יהיה מטופש לטעון כי הערכות אלה מדוייקות. עם זאת, הכתובים מבלי ספק קובעים את העיקרון הכללי – הנוכחות של מאמינים צדיקים מהווה גורם מכריע לאופן בו ינהג אלוהים כלפי אומה או חברה.

כדי להמחיש עקרון זה, השתמש ישוע במטפורה של "מלח". באיגרת השנייה אל הקורינתים ה, 20, משתמש שאול השליח במטאפורה שונה למסור את אותה האמת:

שגרירי השמים

וּבְכֵן מְלִיצֵי (שגרירי) הַמָּשִׁיחַ אֲנַחְנוּ…

מהם שגרירים? אלה הם אנשים הנשלחים מכוח סמכות רשמית, על-ידי ממשלות של אומות, לייצג את ממשלתם בשטחה של אומה אחרת. סמכותם אינה נמדדת בהתאם ליכולתם האישית אלא ביחס ישר לסמכות הממשלה שאותה הם מייצגים.

בפיליפים ג, 20, שאול מאפיין את הממשלה, שאנו כמאמינים מייצגים. הוא אומר, "כִּי אֶזְרָחוּתֵנוּ בַּשָּׁמַיִם הִיא…" מעמדנו בארץ הוא של שגרירים המייצגים את ממשלת השמים. אין לנו סמכות לפעול לעצמנו, אולם כל זמן שאנו מצייתים בדייקנות להוראות ממשלתנו, כלל הכוח והסמכות של השמים מעניקים גיבוי לכל מילה שאנו אומרים ולכל תנועה שאנו עושים.

לפני שהממשלה מכריזה מלחמה על אחרת, אות ההתרעה האחרון הנהוג הינו הוצאת השגרירים משטחה. כל זמן שאנו נשארים על הארץ כשגרירי השמים נוכחותנו מבטיחה את הימשכות אורך רוחו וחסדו של אלוהים כלפי הארץ. אולם כאשר ייצאו שגרירי השמים לבסוף, לא יהיה עוד כל דבר שימנע בעד חרון אפו ומשפטו של אלוהים מלרדת כליל על הארץ.

זה מוביל אותנו אל ההשפעה הנוספת של נוכחות המאמינים כ"מלח הארץ".

בחלק ב של שיעור זה אנחנו נדבר על מאפיין נוסף של מלח – כמעכב ריקבון. נשוחח על הופעתו העתידית של צורר המשיח על פי נבואות התנ"ך והתפקיד החשוב שיש לנו המאמינים למלא לנוכח הרשע שהולך וגובר לקראת סוף העידן הנוכחי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>