ממלכת כוהנים



אלוהים העניק לנו, המאמינים בארץ, סמכות לקבוע את גורלם של אומות וממשלות. הוא מצפה מאיתנו להשתמש בסמכות הזו לכבודו ולטובתו. אם ניכשל נישא בתוצאות. זהו המסר המופיע בכתובים כציווי וכמודל. ניתן למצוא אישור לכך בנסיון האישי של מאמינים רבים ומעל לדפי ההיסטוריה של האומות כולן. בהמשך נבחן דוגמאות לכך מאירועי העת האחרונה בהיסטוריה העולמית ומתולדות אמריקה. אבל קודם כל נלמד את היסוד לסמכות זו על-פי הכתובים.

נתחיל עם הפעולה של דבר האלוהים בפינו, בני האדם

דוגמה מצויינת מספקת הקריירה של הנביא ירמיהו. בעשרת הפסוקים שבפתחו של הפרק הראשון בספר ירמיהו, מכריז אלוהים כי הוא מקדיש את ירמיהו ל"נביא לגוים". (ירמיהו א, 5) בתגובה, טוען ירמיהו במחאה כי הוא אינו מוכשר למלא את התפקיד:

 וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִֹה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי.

למרות זאת אלוהים שב ומחזק את קריאתו בביטויים עזים יותר ומסכם:

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ.

איזו עמדה נעלה לנער צעיר להיות מופקד "על הגוים ועל הממלכות". זו סמכות בדרג גבוהה יותר מזו שביד הכוחות הרגילים המעצבים את המדיניות החילונית. אם לשפוט למראית עין בלבד לאורך הקריירה של ירמיהו יש עדות מצומצמת ביותר לסמכות כזו. המסר שלו זכה להתנגדות כלל עולמית כמעט והוא עצמו הפך מטרה לבוז ורדיפה תמידיים. חודשים אחדים הוא נמק בכלא וכמעט הוצא להורג או גווע ברעב.

למרות הכל מהלך ההיסטוריה הכריע לטובת הסמכות של ירמיהו והמסר שלו. מסריו הנבואיים חזו את גורל ישראל וכמעט כל האומות הסובבות במזרח התיכון כמו גם את הגורל של אומות בחלקים אחרים של העולם. 2,500 שנה חלפו. לנוכח ההיסטוריה אפשר לבצע כעת הערכה אובייקטיבית. הגורל של כל אחת מהאומות האלה התקדם לאורך המאות בדיוק בנתיב שחזה ירמיהו מראש. ככל שנערוך השוואה קרובה יותר של נתיבי ההיסטוריה עם נבואות ירמיהו, כך גם נמצא התאמה מדויקת יותר. ירמיהו היה מופקד בעצם "על הגוים ועל הממלכות" ובאמצעות הנבואות שהשמיע הוא הפך לפוסק של גורלם.

מה היה הבסיס לסמכות עצומה שכזו? התשובה נמצאת בספר ירמיהו א, 9:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ.

הסמכות מקורה בדברי האלוהים הנמסרים לירמיהו. הואיל והדברים שהשמיע ירמיהו לא היו דבריו שלו אלא דברים שמסר לו אלוהים – הם היו מוצלחים בפי ירמיהו באותה מידה לו נשמעו מפי אלוהים עצמו. בכל ענייני הארץ המילה האחרונה היא של אלוהים. לפעמים אלוהים גורם לדבריו להישמע בפומבי בנבואה או בהצגה סמכותית של הכתובים. אך זה שכיח יותר, שדברו נאמר בתפילה אישית בזמן העתרה או הפגעה.

חשוב לציין כי ירמיהו היה נתון במערכת יחסים כפולה עם הממשלה החילונית של ימיו. במישור הטבעי כאזרח יהודה הוא היה כפוף למרות הממשלה של ארצו שיוצגה על-ידי המלך והנסיכים. הוא לחלוטין לא הטיף או עסק בפעילות חתרנית פוליטית או אנרכיה.

הוא גם לא ביקש אי פעם להשתמט או להתקומם לגזרות שנכפו עליו על-ידי הממשלה למרות שהן היו לעיתים שרירותיות ובלתי הוגנות. עם זאת במישור הרוחני שאליו רומם אותו אלוהים דרך שירות הנבואה הפעיל ירמיהו סמכות על אותם השליטים עצמם להם היה כפוף במישור הטבעי.

 אנו חולקים את כס הכבוד עם המשיח

הקריירה של ירמיהו ממחישה עיקרון המתגלה במלואו בברית החדשה: לכל מאמין אזרחות כפולה. מלידה טבעית, הוא אזרח לאומה בארץ והוא כפוף לכל הצווים והדרישות של ממשלתו החוקית. אולם על-ידי הלידה מחדש ברוח דרך אמונה במשיח, הוא נעשה גם אזרח במלכותו השמימית של אלוהים. זה היסוד לאמירתו של שאול:

כִּי אֶזְרָחוּתֵנוּ בַּשָּׁמַיִם הִיא… (פיליפים ג, 20)

כאזרח השמים המאמין כפוף לחוקים של מלכות השמים אולם הוא זכאי גם לחלוק בסמכותה. זו המלכות עליה דוד אומר:

יְהוָה בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה. (תהילים ק״ג, 19)

ממלכתו של אלוהים עליונה לכל הממלכות האחרות ולכל הכוחות האחרים הפועלים על הארץ. זוהי המטרה של אלוהים: לחלוק את הסמכות של מלכותו עם מאמיניו. בלוקס י״ב, 32, מבטיח ישוע לתלמידיו:

אַל תִּירָא הָעֵדֶר הַקָּטָן כִּי רָצָה אֲבִיכֶם לָתֶת לָכֶם אֵת הַמַּלְכוּת.

הבטחה זו אינה תלויה בכוחם או במספרם של בני העדר משום שהוא ״עדר קטן״, חבורה של ״כבשים בין זאבים״ (ר׳ מתי י, 16.) הביטחון כי המלכות שייכת לנו כמאמינים מושתת על ״רצונו הטוב״ של האב ״במחשבת פועל הכל כעצת חפצו.״ (אפסים א, 11)

כמאמינים, מעמדנו במלכות האלוהים נקבע על-ידי הקרבה שלנו למשיח. שאול מסביר זאת באפסיים ב, 4-6:

אֲבָל הָאֱלֹהִים הַמָּלֵא רַחֲמִים בְּרֹב אַהֲבָתוֹ אֲשֶׁר אָהַב אֹתָנוּ. אַחֲרֵי הֱיוֹתֵנוּ מֵתִים בַּפְּשָׁעִים הֶחֱיָנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם וַיְעִירֵנוּ אִתּוֹ אַף הוֹשִׁיבָנוּ בַּמְּרוֹמִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.

חסד האלוהים מזהה אותנו עם המשיח בשלושה שלבים עוקבים. קודם כל הוא ״החיינו״, העניק לנו חיים. אנו חולקים את חיי המשיח. דבר שני כתוב, ״ויעירנו״, הוא העיר אותנו מהמתים כשם שהמשיח הוקם מקברו. אנו חולקים את תקומת המשיח. דבר שלישי כתוב, ״הושיבנו במרומים״, במלכות השמים. אנו חולקים את סמכותו המלכותית של המשיח על כס כבודו. שום שלב מבין אלה אינו קורה בעתיד. זה נאמר בזמן הווה כעובדה שכבר נשלמה. כל אחד משלושת השלבים הללו מתאפשר לא על-ידי המאמצים או האיכויות שלנו אלא אך ורק על-ידי כך שאנו מקבלים באמונה את האיחוד שלנו עם המשיח.

באפסים א, 20-21, שאול מתאר את מעמד הסמכות העליונה אליו רומם האב את המשיח:

אֲשֶׁר פָּעַל בַּמָּשִׁיחַ בְּהָעִיר אֹתוֹ מִן הַמֵּתִים וַיּוֹשִׁיבֶנּוּ לִימִינוֹ בַּמְּרוֹמִים מִמַּעַל לְכָל שְׂרָרָה וְשָׁלְטָן וּגְבוּרָה וּמֶמְשָׁלָה וְכֹל הַנִּקְרָא בְשֵׁם לֹא בָעוֹלָם הַזֶּה בִּלְבַד כִּי אִם גַּם בָּעוֹלָם הַבָּא.

סמכותו של המשיח לימין האלוהים אינה בהכרח מבטלת כל סוג של סמכות או שלטון אולם יש לה עליונות עליהם. אמת זאת מוצאת ביטוי בתואר הניתן למשיח פעמיים בספר התגלות:

…אֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים וּמֶלֶךְ הַמְּלָכִים… (חזון יוחנן י״ז, 14; י״ט, 16)

המשיח הוא השליט העליון על כל השליטים ומושל על כל הממשלות. זה מעמדו על כס הכבוד, מעמד אותו הוא חולק עם מאמיניו.

איך נוכל לתפוס את המימדים של מה שבאופן הזה נעשה נגיש לנו? התשובה נמצאת בתפילה של שאול מתוך האפסים פרק א:

שֶׁיִּתֵּן לָכֶם אֱלֹהֵי אֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲבִי הַכָּבוֹד אֶת רוּחַ הַחָכְמָה וְהֶחָזוֹן לָדַעַת אֹתוֹ  וְיָאֵר עֵינֵי לְבַבְכֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ מַה הִיא תּוֹחֶלֶת קְרִיאָתוֹ וּמָה עשֶׁר כְּבוֹד נַחֲלָתוֹ בַּקְּדשִׁים וּמַה יִּתְרוֹן גְּדֻלַּת גְּבוּרָתוֹ בָּנוּ הַמַּאֲמִינִים כְּפִי פְעֻלַּת עֹצֶם כֹּחוֹ אֲשֶׁר פָּעַל בַּמָּשִׁיחַ בְּהָעִיר אֹתוֹ מִן הַמֵּתִים וַיּוֹשִׁיבֶנּוּ לִימִינוֹ בַּמְּרוֹמִים. (אפסים א, 17-20)

התגלות זו אינה תוצר של הסקה טבעית או תובנה. היא באה ברוח הקודש בלבד. הוא זה שמאיר את עיני לבבנו ומציג לנו 2 אמיתות השזורות זו בזו: ראשית, סמכות המשיח כעת עליונה על היקום; שנית, אותה גבורה שהקימה את המשיח לעמדת סמכות זו פועלת עכשיו גם ״בנו המאמינים״.

בראשונה אל הקורינתים פרק ב׳ שאול מוסיף ומסביר את האמיתות האלה הנגלות למאמינים רק ברוח הקודש. הוא אומר:

כִּי אִם נְדַבֵּר בַּסּוֹד חָכְמַת הָאֱלֹהִים הַנִּסְתָּרָה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים יְעָדָהּ לִכְבוֹדֵנוּ לִפְנֵי יְמוֹת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יְדָעָהּ אִישׁ מִשָּׂרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה כִּי אִלּוּ יְדָעוּהָ לֹא צָלְבוּ אֶת אֲדוֹן הַכָּבוֹד. (פס' 7-8)

ה"סוד" ו"חכמת האלוהים הנסתרה" חושפים את המשיח כ"אדון הכבוד". זה "לכבודנו" משום שמתוך זה אנו מבינים שבאיחוד שלנו עימו אנו חולקים את כבודו. שאול ממשיך:

כִּי אִם כַּכָּתוּב אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאֲתָה וְאֹזֶן לֹא שָׁמְעָה וְלֹא עָלָה עַל לֵב אָדָם אֵת אֲשֶׁר הֵכִין הָאֱלֹהִים לְאֹהֲבָיו וְלָנוּ גִּלָּה הָאֱלֹהִים בְּרוּחוֹ כִּי הָרוּחַ חוֹקֵר אֶת הַכֹּל גַּם אֶת מַעֲמַקֵּי הָאֱלֹהִים. (פס' 9-10)

שאול מדגיש שוב כי ידע מסוג זה אינו מועבר דרך החושים ואף אינו תוצר של ידע פנימי שגלום בדעת האדם או בדמיונו – אלא אם כן הם מוארים ברוח הקודש.

בפסוק 12, שאול מסכם זאת:

וַאֲנַחְנוּ לֹא לָקַחְנוּ אֶת רוּחַ הָעוֹלָם כִּי אִם הָרוּחַ מֵאֵת הָאֱלֹהִים לְמַעַן נֵדַע אֶת אֲשֶׁר נִתַּן לָנוּ מֵאֵת הָאֱלֹהִים בְּחַסְדּוֹ.

אחד הדברים שניתנים לנו הוא מעמדנו במשיח לימין האלוהים. שאול משווה כאן 2 מקורות של ידע. "רוח העולם" המציג לנו את הדברים של העולם הזה. דרכו אנו מבינים את אזרחותנו הארצית על כל הזכויות והחובות שלה. לעומתו "הרוח מאת האלוהים" מגלה בפנינו את מלכותו של המשיח ואת מקומנו בה. על-ידי התגלות זו, אנו מבינים את זכויותינו וחובותינו כאזרחים של השמיים.

אם מעמדנו עם המשיח על כס הכבוד נדמה לעתים נידח או לא מציאותי, הסיבה לכך פשוטה: לא קיבלנו את ההתגלות שאנחנו צריכים מרוח הקודש. בלי ההתגלות הזו, אין ביכולתנו להבין, אף לא ליהנות מהיתרונות של אזרחותנו השמימית. במקום שנמלוך כמלכים אנו מוצאים את עצמנו עדיין יגעים כעבדים.

הופכים מעבדים למלכים

זו היתה המטרה של אלוהים מבראשית לחלוק עם האדם את שליטתו על הארץ. בספר בראשית א, 26, נודעת המטרה הראשונית לבריאת האדם:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

בשל חוסר ציות, איבדו אדם וצאצאיו את מעמדם השלטוני. במקום לשלוט בציות כמלכים, הם נכבשו כעבדים לחטא ולשטן.

מכל מקום, השליטה שאיבד המין האנושי דרך אדם מושבת מחדש למאמין במשיח.

כִּי אִם־בְּפֶשַׁע הָאֶחָד מָלַךְ הַמָּוֶת עַל־יְדֵי הָאֶחָד אַף כִּי־מְקַבְּלֵי שִׁפְעַת הַחֶסֶד וּמַתְּנַת הַצְּדָקָה יִמְלְכוּ בַחַיִּים עַל־יְדֵי הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. (רומים ה, 17)

בחיים הנוכחיים שלנו מתגלות התוצאות גם של אי-הציות של אדם וגם של ציות המשיח. המוות מושל עכשיו במי שאינם מאמינים. לעומת זאת, המאמינים במשיח מושלים בחיים. באמצעות האיחוד שלנו עם המשיח, הוקמנו לחלוק את כס הכבוד עימו ואנו מושלים שם איתו עכשיו.

המטרה של אלוהים בגאולת האדם משקפת את המטרה המקורית שהיתה לו בבריאת האדם. חסדו הגואל של אלוהים מרים את האדם ממעמדו כעבד ומשיב אותו למעמדו כשליט. בתנ"ך זה מגולם בגאולת ישראל מעבדות מצרים. בספר שמות י"ט, 6, אלוהים מודיע לישראל על המטרה שלשמה הוא גאל אותם:

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כלומר מעמד המלכות מושב להם תחת מעמד העבדות. אלוהים הציע לישראל פריבילגיה כפולה: לשרת ככוהנים ולמשול כמלכים. כפי שנראה בהמשך, כמה מבין אנשי האמונה הגדולים ביותר של ישראל, כמו דניאל, זכו ליהנות מהקריאה של מעלה. אבל הרוב, לא זכו לנחול את ההבטחות האדיבות של אלוהים.

בברית החדשה, אלוהים מחדש את הקריאה שנתן במקוא לישראל לאלה שזכו לגאולה על-ידי אמונה במשיח. באיגרת פטרוס הראשונה ב, 5, המאמינים נקראים "כהונת קודש". ככוהנים של הברית החדשה, שירותם הוא "להעלות זבחי רוח לרצון לאלוהים בישוע המשיח." "זבחי רוח" המועלים על-ידי המאמינים הינם התפילה על צורותיה השונות – בייחוד השתחווייה והפגעה. לאחר מכן, באיגרת פטרוס הראשונה ב, 9 נקראים המאמינים גם "ממלכת כוהנים". אותו ביטוי מופיע גם בספר שמות י"ט, 6.

בספר התגלות, נעשה שימוש באותו הביטוי פעמיים בהקשר של אלה שנפדו באמונה בישוע המשיח. בספר התגלות א, 5-6, אנו קוראים:

… אֲשֶׁר אָהַב אֹתָנוּ וּבְדָמוֹ גְּאָלָנוּ מֵחַטֹּאתֵינוּ וַיַּעַשׂ אֹתָנוּ מְלָכִים וְכֹהֲנִים לֵאלֹהִים…

ושוב בספר התגלות ה, 9-10:

…וּבְדָמְךָ קָנִיתָ לֵאלֹהִים… וַתַּעַשׂ אֹתָם מְלָכִים וְכֹהֲנִים לֵאלֹהֵינוּ וְיִמְלְכוּ עַל הָאָרֶץ.

המטרה של אלוהים, להפוך את פדוייו ל"ממלכת כוהנים" מופיעה בסך הכל 4 פעמים בכתובים – פעם אחת בתנ"ך ושלוש פעמים בברית החדשה.

בכל שלוש הדוגמאות המופיעות בברית החדשה, מטרתו של אלוהים לא מוצגת כמשהו שעתיד לקרות, אלא כעובדה שכבר נשלמה עבורנו כמאמינים דרך מעמדנו במשיח.

אנו מושלים בתפילה

בספר תהילים ק"י, 1-4, דוד מצייר תמונה של המשיח מושל כמלך וככוהן יחד עם מאמיניו. כל פרט במעמד נושא משמעות וראוי לתשומת לב מיוחדת. את השפה רבת ההשראה והדימויים בהם משתמש דוד יש לבאר תוך פניה לפסקאות נוגעות אחרות מהכתובים.

בפסוק הראשון מופיעה ההתגלות של המשיח כמלך היושב על כס כבודו לימין האב:

לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ.

זהו הפסוק המצוטט ביותר של התנ"ך בברית החדשה. בשלוש מהבשורות, ישוע מצטט את דברי דוד ומייחס אותם לעצמו. (מתי כ"ב, 44; מרקוס י"ב, 36; לוקס כ, 42-43) בדומה הם יוחסו לישוע על-ידי פטרוס בדרשה שנשא בחג השבועות. (מה"ש ב, 34-35) האמת על מלכות המשיח מוצגת באופן דומה על-ידי דוד בספר תהילים ב, 6, שם מודיע האב:

וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי.

בפסוק 4 בתהילים ק"י, תמונתו של דוד נשלמת בהתגלות כהונתו של המשיח:

נִשְׁבַּע יְהוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק.

הלימוד כולו באיגרת אל העברים אודות כהונתו העליונה של המשיח מבוססת על פסוק זה מתהילים ק"י. כותב האיגרת אל העברים מדגיש כי במלכיצדק התקיים האיחוד של 2 התפקידים: מלכות וכהונה. מלכיצדק היה "כוהן לאל עליון". בנוסף, הוא היה כמשמעות שמו:

כִּי זֶה מַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר יָצָא לִקְרַאת אַבְרָהָם בְּשׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת הַמְּלָכִים וַיְבָרֲכֵהוּ וַאֲשֶׁר חָלַק לוֹ אַבְרָהָם מַעֲשֵׂר מִכֹּל שְׁמוֹ הוּא מֶלֶךְ הַצְּדָקָה וְעוֹד מֶלֶךְ שָׁלֵם הוּא מֶלֶךְ הַשָּׁלוֹם. (עברים ז, 1-2)

כזה הוא השרות הכפול שהמשיח ממלא עתה לימין האב. כמלך, הוא מושל. ככוהן, הוא מפגיע:

אֲשֶׁר עַל כֵּן יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ בַּכֹּל וָכֹל אֶת הַנִּגָּשִׁים עַל־יָדוֹ לֵאלֹהִים כִּי חַי הוּא תָמִיד לְהַפְגִּיע בַּעֲדָם.

פסוק 2 בתהילים ק"י מתאר כיצד ממומשת סמכות המלוכה של המשיח:

מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח יְהוָה מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ.

זהו המצב בעולם היום. אויביו של המשיח לא הוכנעו לגמרי, הם עודם פעילים, מתקוממים לשלטונו ולמלכותו. מכל מקום, המשיח הורם וניתנה לו סמכות על כולם. כך הוא מושל עתה בקרב אויביו.

דוד מדבר על "מטה עוזך". זהו המטה שבאמצעותו מושל המשיח. ה"מטה" בכתובים הינו האות לסמכותו של מושל. כאשר משה נטה את מטהו, מכות האלוהים באו על מצרים ומאוחר יותר נחצו מי ים סוף לפני ישראל. (ר' שמות ז-י"ד) ככוהן עליון והראש לשבט לוי נשא אהרון מטה עליו היה חקוק שמו. (במדבר י"ז, 18) אותו הדבר נכון למשיח. סמוכותו נעשית יעילה על-ידי השימוש בשמו.

במעמד המצטייר על-ידי דוד, המשיח אינו אוחז במטה בעצם ידו אלא נשלח "מציון".

לאורך הכתובים ציון מסמנת את מקום אסיפתם של אנשי האלוהים. בפנותו אל המאמינים מחבר איגרת אל העברים אומר:

כִּי אִם בָּאתֶם אֶל הַר צִיּוֹן וְאֶל עִיר אֱלֹהִים חַיִּים אֶל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁבַּשָּׁמָיִם וְאֶל מַקְהֵלַת רִבֲבוֹת הַמַּלְאָכִים וַעֲדַת הַבְּכוֹרִים הַכְּתוּבִים בַּשָּׁמָיִם וְאֶל אֱלֹהִים שֹׁפֵט הַכֹּל וְאֶל רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים הַנִּשְׁלָמִים. (אל העברים י"ב, 22-23)

בזכות אזרחותנו השמימית, אנו נוטלים את מקומנו באסיפה הזו הנקהלת בציון.

כאן אנו ממלאים את חלקינו בשרות הכפול של המשיח. כמלכים אנו מושלים עימו. ככוהנים אנו חולקים את שירות התפילה וההפגעה שלו. אל לנו לעולם להפריד את 2 התפקידים האלה זה מזה. אם נמשול כמלכים, עלינו לשרת ככוהנים. היישום בפועל של שירות הכהונה שלנו הינו המפתח למימוש סמכות המלוכה שבידנו. תפילה והפגעה זו הדרך להשליט את הסמכות שהיא שלנו בשם ישוע.

דוד מציג בדרך נפלאה את שירות התפילה של הקהילה! בעולם תוקפים כוחות הרשע מכל עבר, דוחים את סמכות המשיח ומתקוממים לפועל מלכותו. אולם "בקרב האויבים" (תהילים ק"י, 2) נאספים המאמינים במערך אלוהי כמלכים וכוהנים. מטה סמכותו של ישוע הפועל בשמו נישא מתוך אסיפתם באמצעות תפילותיהם. בכל כיוון אליו נישא המטה כוחות הרשע נאלצים לסגת והמשיח בתגובה מורם ומלכותו נעה קדימה.

המאמינים כולם מייחלים ליום בו אויבי המשיח יוכנעו סופית והוא יופיע בגלוי ויזכה להכרה כלל עולמית כמלך. הכתובים מבטיחים שהיום הזה יבוא. אולם אל לנו להניח לכבוד העתידי המובטח לעוור את עינינו למציאות מעמדו של המשיח בהווה לימין האלוהים. ישוע מולך גם כעת "בקרב אויביו" ואנו מושלים עימו. זו אחריותנו לממש את הסמכות שלנו באמצעות שמו ולנוכח כל כוחות הרשע להראות כי המשיח כבר עכשיו הוא "אדוני האדונים ומלך המלכים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>