לימוד התנ"ך והברית החדשה

פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם; הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר. (תהילים ק״ה 41)

הדאגה של אלוהים לעמו

זו תמונה המתארת את הדאגה והאספקה של אלוהים לעמו, ישראל. בארבעים שנות הנדודים שלהם במדבר, באדמה יבשה ושוממה ללא בארות, ללא נהרות, ללא מעיינות, במקום שכמעט נעדרו ממנו מקורות מים. אלוהים סיפק להם מים בשפע. הוא סיפק זאת בדרך הכי פחות סבירה. מים יצאו מהצור.

במסווה של סלע

כאשר אתה מתבונן על סלע במדבר, כפי שאני נהגתי לעשות אינספור פעמים, הוא נראה קשה, בלתי ניתן להכנעה, שכל-כך מעט יכול לצאת ממנו. אך אנחנו מבינים שאלוהים היה עם עמו, במסווה של סלע. אלוהים עצמו היה הצור, ומתוך עצמו יצאה האספקה שלו לעמו בשפע.

לגשת לצור

זה היה חשוב שבני ישראל ידעו כיצד לגשת לצור. בפעם הראשונה משה צווה להכות בצור. בפעם השנייה הוא צווה לדבר אתו. כאשר הוא קרב לצור באמונה ובציות, מתוך הסלע –שהיה נראה קשה ובלתי ניתן להכנעה – יצאו מים בשפע שזרמו כמו נהר במדבר.

לזהות את הצור

לעתים זה דומה למה שמתרחש בחיינו. בתקופות של חוסר פוריות, כאשר אנחנו חווים חוסר וחסך, אלוהים שם. הוא שם בדמות צור. הוא שם בדמות של דבר שנדמה קשה ובלתי ניתן להכנעה, משהו שאנחנו יכולים אף להתלונן לגביו. אולם כאשר אנחנו מזהים את אלוהים בתוך זה, וניגשים אליו באמונה וציות, הצור נעשה מקור האספקה שלנו.