11 באוגוסט | מסורת ודת = עבדות; רוח הקודש = חירות



יש לי גישה לאלוהים באמצעות רוח הקודש

כִּי עַל־יָדוֹ יֵשׁ לִשְׁנֵינוּ מָבוֹא בְּרוּחַ אֶחָד אֶל אָבִינוּ. (אפסים ב, 18)

עובדה אחת חיונית שעלינו להפנים היא שרוח הקודש הוא אישיות. הוא לא רק אישיות, הוא גם אדון, בדיוק באותה מידה שאלוהים האב הוא אדון ואלוהים הבן הוא אדון. לרוח הקודש מעמד זהה לזה של אלוהים האב והבן. לפיכך ראוי שנגלה יראת כבוד כלפי רוח הקודש כפי שאנו נוהגים לגלות כלפי אלוהים האב ואלוהים הבן.

הָאָדוֹן הוּא הָרוּחַ וּבַאֲשֶׁר רוּחַ הָאָדוֹן שָׁם חֵרוּת. (שנייה לקורינתים ג, 17)

בפסוק הזה, אנו רואים את הניגוד המוחלט בין עבדות לתורה או למערכת חוקים לבין חירות. ישנה רק דרך אחת לחירות. במקום שבו נמצא רוח הקודש, שם החירות.

מאמינים רבים מחזיקים בדעות שונות ומשונות בעניין מושג ה"חירות". יש כאלה האומרים "אם אנחנו לא רוקדים בקדמת הקהילה עד השעה 18:45 ביום שבת בערב, אין לנו חירות". או, "אם לא נמחה כפיים כולנו יחד, אין לנו חירות." יש אף מטיפים שחושבים שאם הם לא ירקעו על הבמה כשהם מטיפים, תוך כדי צעקות, אין חירות.

לחירות אין כל קשר לשום מערכת חוקים של קהילה כזו או אחרת או לפעולות מסויימות כגון הרמת ידיים. אולי זה ביטוי של חירות, אך באותה מידה זה יכול להיות גם עבדות. זה תלוי באם זה נעשה בהדרכת הרוח או בגלל מסורת דתית של אותה קהילה. מסורת דתית מובילה לעבדות; רוח הקודש מוביל לחירות.

תודה לך אדוני שאני יכול לבוא אליך. אני מכריז שבאשר רוח האדון שם החירות. יש לי גישה לאלוהים באמצעות רוח הקודש. אמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>