תוצאות הדחייה

בחלק הקודם, ציטטתי את משלי יח פסוק 14:

רוּחַ אִיׁש יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ, וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה?

אפשר לומר גם, "רוח פצועה". והסברתי שפצע ברוח, הוא פצע שנמצא עמוק יותר מהתודעה שלנו. הוא עמוק מידי בכדי שנוכל להבין או לתפוס את טבעו עם הדעת שלנו. לעיתים זה נמצא עמוק מעבר לזכרון שלנו. זה יכול להיווצר בגלל משהו שחווינו בילדות, אבל הדעת שלנו לא יכולה להתמודד עם החוויה הזו ומדחיקה את זה החוצה, אבל זה נותר שם ברוחנו.

אז הפצעים האלה נמצאים שם ברוח עמוק מעבר לתודעה שלנו והזכרון שלנו. והכתובים אומרים, "רוח נכאה מי ישאנה?", זה דורש הרבה כוחות לשאת פצעים כאלה ברוחנו. זה מקשה עלינו ליזום. זה לוקח מאיתנו כל שמחת חיים. זהו פצע ששואב את חיינו.

נתתי מספר דוגמאות כיצד דחייה יכולה להופיע בחיינו. קראנו את התיאור העצוב שמופיע בישעיהו נד של אשה שנישאה בצעירותה ושבעלה דחה אותה. ציינתי גם, שלעתים הדחייה מתרחשת בכיוון ההפוך. זו יכולה להיות שהאשה דחתה את הבעל, אבל בכל דרך שזה קורה, הכאב הוא בלתי נסבל.

ודיברתי גם על הדרך שזה יכול להופיע בילדות. אפילו לפעמים לפני שנולדים. לדוגמא: תינוק בבטן אמו – שאמו לא רוצה בו. או אולי ילד שהרופאים חזו לו בעיות רפואיות וההורים חוששים להביאו לעולם, או שאין די כסף להורים לילד נוסף, או שההורים נמצאים על סף פרידה. במקרים כאלו, האמא במהלך ההיריון מחזיקה בגישה שלילית ואף עוינת, כלפי התינוק והוא נולד עם תחושת דחייה – תחושה שהוא לא רצוי.

או שישנם ילדים שאינם מקבלים אהבה מההורים שלהם, בייחוד מהאבות. לעתים ההורים שלהם באמת אוהבים את הילדים, אבל הם אינם יודעים כיצד לבטא את זה ולהראות את זה. ילד אינו יכול לקבל אהבה שלא באה לידי ביטוי. וישנם גם מצבים בהם ישנם מספר ילדים במשפחה וילד אחד מעודף על פני האחרים, והילדים האחרים שאינם מקבלים אהבה וחיבה מרגישים דחויים ביחס לילד המועדף. היום אנחנו הולכים לדבר על תוצאות הדחייה. איך אנחנו יכולים לזהות את הבעיה הזו אצלנו ואצל אנשים אחרים.

נתחיל בהגדרה של דחייה שאותה כבר הצגתי בשידור הקודם. ההפך מדחייה זו קבלה. אם אין לנו קבלה, ככל הנראה, יש לנו דחייה. בנוסף זו תחושה של: לא רצוי, מנותק, חסר ערך, או לא ממש שייך. איכשהו תמיד מביט פנימה מבחוץ. יכול להיות שבזמן שאנחנו עוברים על ההגדרות האלו משהו מתוככם אומר: "זו הבעיה שלי."

עכשיו בואו נבדוק את התוצאות. אני מאמין שהתוצאה העיקרית היא: חוסר יכולת לקבל או להעניק אהבה. אני מאמין שזו עובדה שאף אחד מאיתנו לא יכול להעניק אהבה אלא אם כן קודם כל קיבלנו אהבה. העובדה הזו מופיעה בברית-החדשה בדברים שיוחנן אומר באיגרת הראשונה שלו בפרק ד פסוק 19 :

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא [הכוונה לאלוהים] אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה.

אני לא מאמין שמישהו יכול לאהוב אלא אם כן הוא היה אהוב קודם לכן. לכן מישהו שלעולם לא היה אהוב אינו יכול להפגין אהבה. וזאת טרגדיה שלעיתים קרובות נמשכת מדור לדור. ילדה קטנה נולדת למשפחה שבה היא אינה חווה אהבה – יש לה תחושה של דחייה, אז היא אינה יכולה להעניק אהבה. בזמנה היא מתחתנת, נעשית לאמא, ונולדת לה בת. היא אינה יכולה להעניק אהבה לילדה, אז הילדה מפתחת את אותה הבעיה שיש לאם – דחייה – היא גודלת דחויה – והיא בזמנה מתחתנת, ונולדת לה ילדה, ולילדה שלה יש את אותה בעיה. אז הבעיה הנוראית הזו נמשכת מדור לדור. והבעיה הזו חייבת מתי שהוא להיפסק, והיא כדי שהיא תיפסק בזמננו כדי שאנחנו לא נעביר דחייה לדור הבא אחרינו.

כעת נעבור על עוד כמה תוצאות משניות לדחייה. ישנם שלושה דרכים עיקריות בהן אנשים בד"כ מגיבים לדחייה: ראשונה, אלו שנכנעים; שנייה, אלו שמדחיקים; ושלישית, אלו שנלחמים חזרה. קודם נדבר על האדם שנכנע. זהו סוג האדם שאומר – ואולי לא ממש מפורשות- "אני פשוט לא יכול יותר. החיים קשים מידי בשבילי. באמת שאין שום דבר שאני יכול לעשות."

ישנה הידרדרות רגשית שנובעת מדחייה. בדרך כלל כתוצאה מדחייה באה בדידות; ומהבדידות, אומללות; ומהאומללות, רחמים עצמיים; ומהרחמים העצמיים, דיכאון; ומהדיכאון, יאוש או חוסר תקווה. ואם ייאוש או חוסר תקווה ממלאים את הכל, אז השלב האחרון הוא גישה של מוות או התאבדות. אלו הן שתי דרכים להתמודד עם אותו הדבר. המוות אומר, "עדיף שאמות. אני לא רוצה להמשיך לחיות." התאבדות אומר, "אני הולך לגמור את הכל." אבל אחד מהם מופיע בדרך כלל במורד הדרך הזו: דחייה, בדידות, אומללות, רחמים עצמיים, דיכאון, יאוש או חוסר תקווה, ולבסוף גישה שחפצה מוות או שוקלת התאבדות. וחשוב לזכור שחוץ מכל הרגשות השליליים הללו שהזכרנו, בדרך-כלל ישנה השפעה של פעילות של שדים.

אלו יותר מתגובות טבעיות. זהו משהו טבעי שמנוצל על-ידי רוחות רעות . . . המענים . . . ההורסים. דיברתי על סוג התגובה הראשונה לדחייה, על אלו שנכנעים, שפשוט אומרים, "אין מה לעשות, אני לא יכול להתמודד עם זה. אני פשוט מרים ידיים." הסוג השני הוא אלו שמדחיקים, שכלפי חוץ אינם נכנעים, אלא בונים סוג של מגננה. זו פשוט חזית. משהו שמסתיר את היגון והמאבק הפנימי. לפעמים זה מאופיין במעיין שמחה מלאכותית. מישהו שנראה כלפי חוץ חברותי, אולי אפילו תקשורתי. אבל ישנו איזשהו רחש מתכתי בקולו.

אם זו אשה היא לפעמים תשים כמות מוגזמת של מייק אפ. הקול שלה יהיה חזק מידי. היא מנסה בכוח להיראות שמחה, כאילו שהיא אינה פגועה- כאילו שום דבר לא משנה. מה שהיא באמת אומרת בפנים זה, "נפגעתי פעם אחת כל-כך חזק, שאני לא אתן לשום אדם את ההזדמנות לפגוע בי כל-כך חזק שוב. אף-אחד לעולם לא התקרב אלי שוב מספיק כדי לפגוע בי."

אז יש את המגננה החיצונית הזו- החזות האדישה הזו, של שמחה מלאכותית, שזו למעשה בושה. והיום בחברה שלנו אין אינספור אנשים שמסתובבים עם החזות הזו והכאב הפנימי הזה.

סוג התגובה השלישי הוא של אלו שנלחמים חזרה- שמתקוממים. התהליך שמתרחש הוא בדרך-כלל כזה; טינה, שנאה, מרדנות. והכתובים אומרים שמרדנות וכישוף הולכים יחד. אז מתוך המרדנות בדרך כלל ישנה מעורבות כלשהי בתורת הנסתר. בעקרון היה דור של צעירים שגדל בשנות השישים בארה"ב ועבר את אותו התהליך: טינה, שנאה, מרד ואז תורת הנסתר. והטינה שלהם לא הייתה מחסור חומרי, אלא בגלל שנמנעה מהם אהבה אמתית. ובדרך-כלל מהאבות שלהם. הם היו ברובם ילדים של הורים אמידים. היה להם חינוך טוב, היה להם בית גדול, לעתים ברכת שחייה, אבל הדבר שהם לא חוו היה הדבר שהם השתקקו לו הכי הרבה, האהבה המופגנת של הוריהם, בייחוד של האבות. אז הם הגיבו בטינה, שנאה, מרד והם לבסוף מצאו את עצמם בתורות נסתרות שונות. אז אלו למעשה שלוש דרכים עקריות של תגובה לדחייה. אלו שנכנעים, אלו שמדחיקים, ואלו שנלחמים חזרה.

אנחנו מתקרבים לסוף החלק השני, יכול להיות שבשלב הזה זיהיתם את עצמכם עם אחת מהקבוצות שהצגתי, אז אל תעצרו כאן. לאלוהים יש מרפא עבור כל אחד מאיתנו, לא משנה עד כמה קשה מצבנו או עד כמה רחוק הלכנו, את המרפא הזה הוא סיפק דרך ישוע שמת על הצלב. ובנושא הזה אנחנו הולכים לעסוק בחלק הבא: כיצד אנחנו יכולים להירפא מדחייה?

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *