מרפא האלוהים לדחייה

בחלק הקודם של מסר זה, דיברנו על שלוש דרכים עיקריות בהן אנשים בד"כ מגיבים לדחייה. הדרך הראשונה היא, כניעה- פשוט להרים ידיים, ומתוך הכניעה הזו, מתפתחת סדרה של רגשות וגישות שליליים:

הדחייה מובילה לבדידות, הבדידות לייסורים, הייסורים לרחמים עצמיים, הרחמים העצמיים לדיכאון והדיכאון לייאוש.

כתוצאה מהייאוש, דברים שליליים יוצאים מפינו; משפטים כמו: "בא לי למות", "נמאס לי מהחיים האלו". התבטאויות חמורות יותר כמו, "אני הולך לשים קץ לכל הסבל הזה," לעתים יכולות גם להוביל להתאבדות.

דרך שנייה בה אנשים מגיבים לדחייה היא, "הדחקה." בניסיון ליצור מגננה מסוימת אנשים מטפחים שמחה שטחית ולא אמתית, בזמן שבפנים הם חושבים לעצמם, "שאף אחד לא התקרב אלי יותר מדי, ושאף אחד לא יפגע בי שוב. נפגעתי כבר, ואני לעולם לא אתן למישהו להתקרב אלי יותר מדי." כך נבנית מחיצה שהיא מגן מפני העולם.

דרך שלישית להגיב, היא: להילחם חזרה. לא להיכנע ולא להדחיק, אלא להגיב לדחייה באופן ישיר. במקרה כזה הדחייה מובילה ל: טינה. הטינה לשנאה, השנאה למרדנות המרדנות מובילה לכישוף או עיסוק בתורת נסתר כלשהי.

לשלוש התגובות האלה יש בסיס אחד משותף. הן נועדו לגונן מפני דחייה אפשרית נוספת – והן נועדו לכסות על הכאב. אין בתגובות האלה משהו חיובי, שלושתן שליליות.

פתרון חיובי לבעיית הדחייה מציע לנו הנביא ישעיהו בהבטחה שנועדה להתגשם דרך ישוע המשיח. ישעיהו סא, פסוק 1:

רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ.

שימו לב למילים, "לחבוש לנשברי לב." הבטחה ז כוללת מרפא ללבנו השבור, כתוצאה מדחייה. המרפא הזה מגיע אלינו דרך ישוע והצלב.

אני הולך כרגע לפנות לישעיהו פרק נג, פרק שכל כולו מדבר על הצליבה של ישוע – בפרק נג ישעיהו מתאר את עבד יהוה, ששמו אינו נזכר, שסובל ייסורים למרות היותו תמים, וחסר חטא.

למרות ששמו אינו מוזכר מפורשות בקטע הזה, כל מחברי הברית החדשה זיהו את העבד הזה כישוע מנצרת. אני קורא בישעיהו נג, פסוקים 4 עד 6:

אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה׃ וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ׃ כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.

בגלל קוצר הזמן, לא ממש נוכל להתעמק בכל הקטע הזה, אבל אני רק אומר לסיכום – שהצלב הוא מימוש ההבטחה למרפא ללבנו השבור מדחייה. הנבואה בישעיהו נג, עוזרת לנו להבין שהצליבה של ישוע הייתה מתוכננת ע"י אלוהים, כפתרון היחיד והאולטימטיבי לכל הבעיות של בני-האדם הנובעות מהטבע המורד והחוטא שלנו. ישוע, שלעולם לא חטא, לקח על עצמו את כל הרע שהגיע לנו בעקבות חטאינו, כדי שאנחנו נוכל לקבל באמונה את כל הטוב שהגיע לו בגלל צדקתו. על הצלב התרחשה החלפה:

  • ישוע נענש עבור חטאינו כדי שאנחנו נוכל לקבל סליחה ולהיות בשלום עם אלוהים.
  • ישוע סבל חבורות עבור חליינו כדי שאנחנו נוכל לקבל רפואה.
  • ישוע נשא את החטאים שלנו על הצלב כקורבן אשם, כדי שאנו נוכל להיות צדיקים ומשוחררים מאשמה.
  • ישוע מת במקומנו, מוות של פושעים, כדי שאנחנו נוכל לחלוק את חייו.

בנוסף לכל הדברים האלה, ישוע גם נשא את הדחייה שלנו על הצלב. לא רק במובן הרוחני, אלא במובן הפיזי ממש, הוא נדחה קודם כל בידי אדם, ולבסוף בידי אלוהים. בישעיהו נג פסוק 3 מתוארת הדחייה שלו בידי אדם:

נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ.

הנביא ישעיהו מתאר לנו כיצד ישוע סבל בעקבות הדחייה. חשוב לזכור שהוא סבל את זה במקומנו, כדי שדרכו אנחנו נוכל להשתחרר מהכאב של הדחייה בחיינו. קודם הוא נדחה על-ידי בני עמו. הם דחו אותו. הוא חווה את הכאב שלנו נגרם פעם שדוחים אותנו בני-אדם. אבל עדיין, זה לא הסתיים שם. הגרוע מכל היה עוד לפניו. השיא היה הדחייה בידי אלוהים. במתי כז פסוקים 45 עד 52 , קיים תיאור מאוד ברור לכיצד אלוהים דחה את ישוע:

וַיְהִי חֹשֶׁךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מִן הַשָׁעָה הַשִׁשִׁית [שתיים עשרה בצהרים] עַד הַשָׁעָה הַתְּשִׁיעִית [שלוש אחר הצהריים]׃ וּכְעֵת הַשָׁעָה הַתְּשִׁיעִית וַיִּזְעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל אֵלִי אֵלִי לְמָה שְׁבַקְתָּנִי [המילים האלו הן בארמית] וְהוּא אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי׃ וַיִּשְׁמְעוּ אֲנָשִׁים מִן־הָעֹמְדִים שָׁם וַיֹּאמְרוּ הוּא קוֹרֵא אֶל אֵלִיָּהוּ׃ וַיְמַהֵר אֶחָד מֵהֶם וַיָּרָץ וַיִּקַּח סְפוֹג וַיְמַלֵּא אֹתוֹ חֹמֶץ וַיָּשֶֹׂם עַל־קָנֶה וַיַּשְׁקֵהוּ׃ וְיֶתֶר הָאֲנָשִׁים אָמְרוּ הַנִּיחוּ לוֹ וְנִרְאֶה אִם־יָבוֹא אֵלִיָּהוּ לְהוֹשִׁיעוֹ׃ וְיֵשׁוּעַ הוֹסִיף לִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֵּצֵא רוּחוֹ׃ וְהִנֵּה נִקְרְעָה פָּרֹכֶת הַהֵיכָל מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לִשְׁנַיִם קְרָעִים.

זאת הפעם הראשונה בברית החדשה שבה ישוע התפלל ואלוהים האב, לא ענה לתפילתו. אלוהים הסיט את עניו מבנו. אלוהים לא הקשיב לקריאתו. למה? בגלל שישוע בזמן הזה היה מזוהה עם החטא שלנו. והגישה של אלוהים האב כלפי ישוע היית הגישה של אלוהים כלפי החטא שלנו – אין חיבור – דחייה שלמה וסופית. ישוע לא סבל את זה בשביל עצמו, הוא עשה את זה עבורנו. הסיבה היחידה שהוא יכל לעשות זה היא, שהוא עצמו היה צדיק ותמים לפני אלוהים, אם הוא לא היה תמים הוא לא היה יכול למות כקורבן עבור החטאים שלנו.

יש משמעות רבה לכך שישוע דיבר בארמית לפני מותו על הצלב. אנשים שנמצאים תחת לחץ רב, שחולים במצב קשה, אולי אפילו על סף מוות, בדרך כלל שבים לשפת הילדות שלהם. זה פשוט ביטוי מובהק לאנושיות של ישוע – שדעתו שבה לשפה אותה הוא דיבר בביתו, בילדותו. הוא זעק בארמית. תחשבו על החושך שהוא היה מצוי בו. הבדידות הקשה – התחושה של להיות נטוש לחלוטין. קודם בידי אדם (אפילו תלמידיו הקרובים עזבו אותו), ואז גם אלוהים דחה אותו.

כל אחד מאיתנו חווה דחייה ברמה כזו או אחרת, אבל אף-פעם לא ברמה הזו. התוצאות של מותו של ישוע על הצלב היו דרמתיות ומידיות.

"נקרעה פרוכת ההיכל מלמעלה למטה לשנים קרעים."

מה המשמעות של זה?

המחיצה בין בני האדם ואלוהים הוסרה. הדרך לאלוהים נפתחה לבני האדם, ניתן לנו לבוא לאלוהים בלי בושה, בלי אשמה, בלי פחד, אנחנו מקובלים כעת, לא דחויים. ישוע נשא את הדחייה שלנו כדי שאנחנו נוכל לחוות את הקבלה שלו, לחיות את אותם חיים שהוא חי עלי אדמות, חיים של חיבור תמידי לאלוהים. זאת המשמעות של הפרוכת הקרועה.

ישוע על הצלב מת מלב שבור. הדחייה בידי אביו הייתה מעבר ליכולתו לסבול. אבל תודה לאלוהים, הפרוכת הקרוע מייצגת את הגישה החופשית שיש לנו כעת לאלוהים.

לסיום בואו נראה את הפועל היוצא של הקבלה שלנו בידי אלוהים. באיגרת אל האפסיים א פסוק 3 עד 6, שאול אומר:

בָּרוּךְ הָאֱלֹהִים וַאֲבִי אֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בֵּרְכָנוּ בְּכָל בִּרְכַּת רוּחַ בַּמְּרוֹמִים בַּמָּשִׁיחַ׃ כַּאֲשֶׁר בָּחַר אֹתָנוּ בוֹ לִפְנֵי מוֹסְדוֹת תֵּבֵל לִהְיוֹת קְדשִׁים וּתְמִימִים לְפָנָיו בְּאַהֲבָה׃ יְעָדָנוּ לוֹ לְבָנִים עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ כִּרְצוֹן חֶפְצוֹ׃ לִתְהִלַּת כְּבוֹד חַסְדּוֹ אֲשֶׁר חָנַן אֹתָנוּ בִּידִידוֹ.

מה היו המטרות הנצחיות של אלוהים אפילו לפני הבריאה? שאנחנו נעשה לילדיו. הדרך היחידה בה זה יכול היה להיות מושג זה באמצעות מותו המכפר של ישוע על הצלב. כשישוע סבל את החטא ונשא את הדחייה שלנו, הוא פתח את הדרך לקבלה שלנו. רק בשביל אותו הרגע הוא איבד את המעמד שלו כבן אלוהים כדי שאנחנו נוכל לזכות במעמד הזה כבנים ובנות של אלוהים. שימו לב שנאמר, "אשר חנן אותנו בידידו."

אלוהים חנן אותנו בידידו, זה אומר שיש לנו את אותו החן של בנו ישוע המשיח בעיניו. זה הפיתרון של אלוהים לדחייה – לתפוס שישוע סבל את הדחייה שלךָ או שלך כדי שלךָ או שלך תהיה הקבלה שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *