בחינה או תוכחה? – חלק ב'

התוכחה של אלוהים אנשים רבים סבורים כי מרגע שהאמינו במשיח, הם פטורים מתוכחה, במיוחד אם האמינו כבר זמן רב. אין שום בסיס לגישה הזו בכתובים. למאמינים כאלה, נכתבה אזהרה חמורה באיגרת אל העברים: וַתִּשְׁכְּחוּ נִחוּמֵי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם כְּדַבֵּר אֶל בָּנִים לֵאמֹר מוּסַר יְהוָֹה בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָֹה יוֹכִיחַ […]

שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. (תהילים קכ״ב, 6)

כיצד אנו מיישרים קו עם התוכניות של אלוהים עבור ישראל? אני מבקש להציע דרך אחת פשוטה. בישעיהו מ, 1-2, אלוהים אמר:

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי; יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ; כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ.

המשך…

אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ… (מתי ה, 13)

ישוע פונה בדבריו אלינו – תלמידיו. הוא משווה את תפקידנו בארץ לזה של מלח. להלן 2 שימושים מוכרים במלח בהקשר למזון:

מלח נותן טעם

מזון שאינו מעורר תיאבון שלעצמו נעשה טעים ורצוי כשמתבלים אותו במלח. איוב מנסח את העיקרון הזה כשאלה רטורית:

הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח? (איוב ו, 6)

המלח עושה את כל ההבדל באוכל. המלח מאפשר לנו ליהנות מאוכל שבלעדיו לא היינו אוכלים. תפקידנו כמאמינים הוא לתת לארץ טעם. הנהנה מהטעם הוא אלוהים. הנוכחות שלנו על הארץ הופכת את הארץ לרצויה לו. הנוכחות שלנו מפקידה את הארץ לרחמיו. בלעדינו לא יימצא דבר שיהפוך את הארץ רצויה לאלוהים. אולם מפני שאנחנו כאן, אלוהים ממשיך לנהוג בארץ בחסד וברחמים, במקום בחרון אף ובמשפט. הנוכחות שלנו עושה את כל ההבדל.

המשך…

אני קדוש/ה. כַּאֲשֶׁר בָּחַר אֹתָנוּ בוֹ לִפְנֵי מוֹסְדוֹת תֵּבֵל לִהְיוֹת קְדשִׁים וּתְמִימִים לְפָנָיו בְּאַהֲבָה. (אפסים א, 4) שאול אמר על המאמינים ברומא שהם "כָּל יְדִידֵי הָאֱלֹהִים וּמְקֹרָאִים לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים…" בשפה היוונית המקורית של הברית החדשה, המילה "להיות" אינה קיימת בפסוק הזה; פשוט כתוב "כָּל יְדִידֵי הָאֱלֹהִים וּמְקֹרָאִים קְדוֹשִׁים."

נֵצְאָה נָּא אֵלָיו אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

בַּעֲבוּר זֹאת גַּם־יֵשׁוּעַ עֻנָּה מִחוּץ לַשָּׁעַר לְמַעַן קַדֵּשׁ אֶת־הָעָם בְּדָמוֹ׃ לָכֵן נֵצְאָה־נָּא אֵלָיו אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְנִשָׂא אֶת־חֶרְפָּתוֹ׃ כִּי־פֹה אֵין־לָנוּ עִיר עֹמָדֶת כִּי אִם־אֶת־הָעִיר הָעֲתִידָה אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים. (אל העברים יג, 12-14)

בפרק טז בספר ויקרא, אנחנו קוראים על יום כיפור, בייחוד על שעיר לעזאזל. ביום הזה היו מעורבים שני עיזים. עז אחד היה חטאת (קורבן אשם), והוא נשחט. העז השני, שנקרא שעיר לעזאזל (ויקרא טז, 8), נשלח המדברה. הוא נשלח לאדמה שוממת לנדוד שם מחוסר תקווה ולמות מצמא. הוא לעולם לא שב משם. המשך…

20 בדצמבר | הסימן המבדיל

נֵצְאָה־נָּא אֵלָיו אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

בַּעֲבוּר זֹאת גַּם־יֵשׁוּעַ עֻנָּה מִחוּץ לַשָּׁעַר לְמַעַן קַדֵּשׁ אֶת־הָעָם בְּדָמוֹ׃ לָכֵן נֵצְאָה־נָּא אֵלָיו אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְנִשָׂא אֶת־חֶרְפָּתוֹ׃ כִּי־פֹה אֵין־לָנוּ עִיר עֹמָדֶת כִּי אִם־אֶת־הָעִיר הָעֲתִידָה אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים. (אל העברים יג, 12-14)

בבשורה על-פי יוחנן, ישוע סיפק את ההצהרה הבאה:

אִם־הָעוֹלָם שׂנֵא אֶתְכֶם דְּעוּ כִּי אֹתִי שָׂנֵא רִאשׁוֹנָה׃ אִלּוּ מִן־הָעוֹלָם הֱיִיתֶם הָיָה הָעוֹלָם אֹהֵב אֵת אֲשֶׁר־לוֹ וְיַעַן כִּי־אֵינְכֶם מִן־הָעוֹלָם כִּי אִם־בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָעוֹלָם לָכֵן הָעוֹלָם יִשְׂנָא אֶתְכֶם. (יוחנן טו, 19-18) המשך…

נֵצְאָה־נָּא אֵלָיו אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

בַּעֲבוּר זֹאת גַּם־יֵשׁוּעַ עֻנָּה מִחוּץ לַשָּׁעַר לְמַעַן קַדֵּשׁ אֶת־הָעָם בְּדָמוֹ׃ לָכֵן נֵצְאָה־נָּא אֵלָיו אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְנִשָׂא אֶת־חֶרְפָּתוֹ׃ כִּי־פֹה אֵין־לָנוּ עִיר עֹמָדֶת כִּי אִם־אֶת־הָעִיר הָעֲתִידָה אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים. (אל העברים יג, 12-14)

מחוייבות לישוע דורשת הזדהות עם הצלב שלו והיציאה למקום בו הוא נצלב. המחויבות הזו שוללת שני דברים: ריצוי עצמי וריצוי העולם. המשך…

ישוע נעשה לקללה כדי שאנו נירש את הברכה

הַמָּשִׁיחַ פָּדָנוּ מִקִּלְלַת הַתּוֹרָה בִּהְיוֹתוֹ לִקְלָלָה בַּעֲדֵנוּ כַּכָּתוּב קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי. (גלטים ג, 13)

המשך…

2 בדצמבר | חברה טובה

נִתְבּוֹנֲנָה אִישׁ עַל אָחִיו

וְנִתְבּוֹנֲנָה אִישׁ עַל־אָחִיו לְעוֹרֵר אֹתָנוּ לְאַהֲבָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. (אל העברים י, 24)

ישנה תוצאה שאולי נחשבת כשלילית, הנגרמת מהחיבור שלנו עם אלוהים ועם אחינו המאמינים: איננו מסוגלים לרקום חברויות קרובות עם אנשים שאינם מאמינים.

אַל־תִּהְיוּ משְׁכִים בְּעֹל עִם־חַסְרֵי אֱמוּנָה כִּי אֵי־זֹה חֶבְרָה לַצְּדָקָה עִם־הָעַוְלָה וּמַה־לָּאוֹר אֶת־הַחשֶׁךְ׃ אֵי־זֹה הַסְכָּמָה לַמָּשִׁיחַ עִם־בְּלִיַּעַל אוֹ מֶה חֵלֶק הַמַּאֲמִין עִם־שֶׁאֵינֶנּוּ מַאֲמִין׃ וְאֵי־זֶה קֶשֶׁר יֵשׁ לְהֵיכַל אֱלֹהִים עִם־הָאֱלִילִים כִּי־אַתֶּם הֵיכַל אֱלֹהִים חַיִּים כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָאֱלֹהִים וְשָׁכַנְתִּי וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵם יִהְיוּ־לִי לָעָם. (שנייה אל הקורינתים ו, 16-14) המשך…